ענייני ספריה

מרגישים שהתגעגעתי לכתיבה?

האמת שכעת אני בשלבי סיום של הלימודים ואני כותבת עבודות אקדמיות ואין דבר טוב יותר מאשר לכתוב בלוג על כל נושא שהוא כדי לשמן את הכתיבה. היום אני רוצה להתבאס בפניכם על התדמית המחורבנת של הספרניות. אני עובדת בפקולטה שעיקרה הנדסה ובואו נשים את הקלפים על השולחן: העבודה שלי לא מוערכת.

ראשית, יש ירידה גדולה בפניות לספריה מאז פרוץ ימי האינטרנט העליזים. תפקיד הספרנית הוא לא להשאיל ספרים ולא לסדר אותם על המדפים וגם לא לשלוף את המאמר הכי מהר. לכולם יש גוגל סקולר, בו הם מחפשים מאמרים וגוגל סקולר הוא מאוד זמין. העובדה שהמאמרים לא רלוונטיים? כמותם גדולה מדי על חשבון האיכות? לא ממש משנה לאף אחד. הסטודנטים מחפשים מאמרים בקלות רבה והם בטוחים שהם לא זקוקים לאף אחד.

אני גם יכולה לעזור בכל מיני דרכים שאינן דווקא חיפוש מאמרים אבל הסטודנטים ואפילו הפרופסורים יעדיפו לשבור את הראש חמש שעות על ציטוטים ולא לגשת להדרכה של רבע שעה אצלי. למה? כי הספרנית בטח איטית ואין בה תועלת. אני רואה את חוסר הסבלנות של כל מי שנכנס אלי לספריה, את המחשבה של: בטח יקח לה שעה למצוא לי ספר. הם לא מנומסים (אנדרסטייטמנט) ובאופן כללי, על אף הרצון הטוב שלי וסט הנימוסים האמריקאיים המשובחים – המפגש מהצד שלי, לא נעים. מהצד שלהם הם מראש מגיעים עם ציפיה לסבל מוחלט ולכן גם המפגש מצידם לא נעים.

העניין הוא שספריות אקדמיות לא עומדות במנותק מהפקולטה ולא מהאירגון הגדול יותר של האוניברסיטה/מכללה בה הן נמצאות. אם האוניברסיטה לא תבין את חשיבות הספריה ולא יהיה להם איכפת, מעמדה של הספריה יתדרדר. אם להנהלת הספריה לא יהיה איכפת או שהמטרות של ההנהלה והביצוע יהיו מגומגמות או לא רלוונטיות – הספריה פשוט תטבע. אני נמצאת במצב מתסכל מעט ומקווה שאיכשהו זה ישתנה, למרות שקשה לי להאמין.

Advertisements

עוד קצת על מראה חיצוני

קודם כל, היו די הרבה כניסות לפוסט הקודם. אז תודה לכל מי שנכנסה.

האמת שגם שוחחתי עם כמה מכן אחרי הפוסט הזה, תודה לכל מי שיצרה קשר.

אני רוצה לומר משהו על ביטחון עצמי: הוא לא קשור בהכרח במראה חיצוני וחוצמזה: ביטחון עצמי הוא דבר מורכב. כולנו סוחבים איתנו תיקים. גם הסרט שרץ לנו בראש וגם תגובות הסובבים אותנו, אצלי יש קורלציה חזקה מאוד בין הפידבקים החיצוניים להרגשה הפנימית וזו הסיבה בגללה מאז שהפסקתי לאסוף את השיער על העורף או לקצר את השיער כי לא היה לי כוח להתעסק בו – אז אני מקבלת אחלה פידבקים מהסביבה. וכמובן גם הדרך בה אני מתלבשת ומתאפרת ובכלל: אתמול הלכתי עם נעליים לא ממש מתאימות לבוש, אבל לא היה לי אכפת: הלכתי כמו קנדל ג’נר על מסלול והייתי מרוצה מעצמי ועל כן, יש סיכוי מעולה שבאמת נראיתי טוב.

והנה לינק מהמם שמדגים את דברי http://www.quickim.co.il/this-proves-the-stylist-every-woman-in-the-world-can-show-whatever-it-takes-the-make-up-hairstyle-and-the-right-clothes/

מה אתן אומרות?

לאהוב את עצמך

יש פוסט שמתהווה לי בראש כבר הרבה זמן, אבל הנושא שלו, על אף שנראה לי טריוויאלי – הוא נפיץ מאוד ועל כן אכתוב פה אזהרה. אני עומדת לספר לכם איך להעלות את הביטחון העצמי שלכם. בעיקר שלכן. אני יודעת שישנן נשים שיתנגדו לפוסט הזה מטעמי חיפצון, מישטור וכדומה. נא לזכור שמה שאני כותבת עכשיו זה מה שרץ לי בראש ואיננו מתנגש עם מה שיש לכן בראש ועל כן אשמח אם תגובות בסגנון מישטור וחיפצון וזה שאני לא מספיק פמיניסטית ידופדפו עוד לפני שאתן חושבות לכתוב לי את זה כתגובה.

עד שחזרתי לישראל, הבטחון העצמי שלי היה מאוד נמוך. מאז ומתמיד אני זוכרת את עצמי כביישנית גדולה. אפילו לא רקדתי מול ההורים שלי כדי שלא יחמיאו לי כי זה הביך אותי. תמיד השתדלתי להסתתר מכולם ולעמוד בצד. היתה לי הרגשה שאני לא האדם הכי בזוי ושאני לא באמת צריכה להצטנף בפינה או ללכת עם שקית נייר חומה על הראש, אבל בפועל – כשרציתי לדבר עם אנשים העדפתי לגנוז את התכניות האלו. כשהייתי צעירה, בגיל בו כל החברות שלי התחילו להתעניין בבנים וזה אפילו היה הדדי: אני לא יכולתי להוציא מילה מרוב ביישנות ודימוי עצמי נמוך. בנוסף לזה דאגתי שהחברה הכי טובה שלי תשפיל אותי. כן כן כן. יצאנו לבתי קפה ואפילו מועדונים כדי שהיא תשכח ממני ברגע שמישהו יביט לכיוון שלה או סתם תצחק עלי בפני כולם. מקסים, לא? הייתי הולכת ברחוב וערסים היו צועקים לי “מכוערת!” בלי שאפילו ביקשתי את דעתם המלומדה על המראה החיצוני שלי. הכל היה מקסים. למרות כל זאת, כשפגשתי את בן זוגי, בניגוד לעצות של “אם לא תאהבי את עצמך, אף אחד לא יאהב אותך” כן התאהבתי והוא התאהב בי ובאמת שזה היה ועודנו נפלא – אבל את הביטחון העצמי שלי לא הצלחתי להעמיד על הרגליים. לא משנה כמה הוא החמיא לי, לא האמנתי לו.

אז מה השתנה? בארה”ב יש הרבה מאוד דברים, חומריים ולא חומריים אבל באיזור בו גרתי, כולן לבשו בגדים מכוערים ביותר. אפילו יצאו לרחובות בפיג’מות! אז גם אני יישרתי קו ולבשתי בעיקר ג’ינסים, טישרטים ונעלי ספורט, בעיקר כי זו הסחורה בחנויות (או בגדים בסטייל של דודות). וגם לא התאפרתי והקפדתי על שיער קצוץ או קוקו המונח על העורף כי זה הכי נוח. לקח לי הרבה זמן להבין בכלל שאפשר להשתמש בתכשירי שיער שירסנו את התלתלים ולא אצטרך לאסוף או לקצוץ את השיער. אני חושבת שהמהפך הגיע כשהכרתי את נעה, בחורה בגילי – מהממת מכל הבחינות שהצליפה בי טאף לאב (יענו אהבה קשוחה) ואמרה לי ששיער קצוץ זה לא ואף אחת שמכבדת את עצמה לא לובשת ג’ינס וטישרט מכוערת של קבוצת הפוטבול המקומית. קצת הזדעזעתי אבל לא נרתעתי ולא השתבללתי: חשבתי שיש בדבריה המון אמת. בתמונה אני בת 33 נטולת איפור, עם קוקו על העורף. דווקא את האקססורי אני אוהבת עד היום!

33

ובאמת חצי שנה לאחר מכן שבנו לארץ והחלטתי שכל מה שלא השקעתי בלבוש בשנים שחלפו, אשקיע עכשיו. בכל חודש קניתי בגדים במאות שקלים. נכנסתי לקבוצות אופנה ואיפור ברשת בהן הרגשתי נח לחלוק (בקבוצת האופנה בעיקר) את האאוטפיטס שלי ולקבל ביקורת (חשוב לדעת לקבל ביקורת, לפעמים זה אגרוף בבטן, אבל תשתדלו להיות קשוחות: זה מרצון לעזור וישראליות אינן מנומסות במיוחד). ומקבוצת האיפור, על אף שלא חלקתי את התמונות שלי, לקחתי הדרכות נחמדות על איפור כי לא ידעתי איך להתאפשר בכלל ליום יום ולערב (למרות שהקבוצה הספציפית בה אני נמצאת מאכלסת כל מיני איפורים בטעם רע במיוחד, אבל תמיד ניתן לסנן בראש מה טוב ומה רע). בתמונות למטה: לבושה כמו בן אדם, שיער ארוך, צבוע ופזור! והאיפור דווקא מפורים: הדגשה של גבות פלוס קונטורים והיילייטים (נשמע כמו יידיש? ממליצה לכן לגגל מה זה אומר)

חוצמזה, עכשיו אני מוקפת במשפחה אוהבת ומפרגנת וחברות וחברים  שמפרגנים ויכולים לתת ביקורת כשזה לא זה באופן אוהב. חשוב גם לעבוד על עצמך: גם אם את נרתעת מקניות ומהקטע של למדוד בגדים, לכי עם חברה המצטיינת בצייד בגדים ותשתדלי לצאת מאיזור הנוחות שלך – אולי זה ירגיש מוזר ומביך בהתחלה, אבל אולי זה יעזור לך להיראות טוב יותר.

היום אני מקבלת המון פידבקים חיוביים שבכלל גורמים לי לעוף על עצמי והכל בזכות זה שלמדתי לקבל ביקורת ולשפר את ההופעה החיצונית. כן, אפילו לבחורות אינטיליגנטיות מותר להיות שטחיות ולהינות מאיך שהן ניראות ולהרגיש טוב עם עצמן.  בא לכן להתייעץ? עזרה פרו בונו אצלי בפייסבוק Michal Porat Carmon

מה שעובר עלי

המון זמן בוער בי ומדגדג לשוב ולכתוב וללהג על חיי. נכנסתי לבלוג כדי לראות איפה הייתי בפעם שעברה וזה היה בדיוק לפני חגיגת בת המצווה הנחמדת שערכנו לאור (באיזבלה בר במרכז הכרמל – היה ממש נעים ונחמד ומה שהכי חשוב: הבעלים של המסעדה היה מאוד נעים והוגן איתנו וגם עם צוות המלצרים שלו, וזה לא הולך ברגל). אחרי מסיבת בת המצווה, עמלי החליטה שהיא מטפסת על מגלשת צינור מן הצד החיצוני שלה, היא איבדה שיווי משקל ונפלה ושברה את המרפק. נכנסה לבית חולים כולל ניתוח ונשארתי איתה כמה שבועות בבית. בינתיים העיניינים בעבודה החלו לבעבע ולרתוח, לא בגלל היעדרותי. יאדה יאדה יאדה, דברים שאני מנועה מלספר, פוטרתי. כן כן כן. זה היה מקסים. אבל נלחמתי על מנת להשאר ועברתי באותו המוסד לעבודה אחרת.

ובינתיים, בכל החודשים שהזנחתי את הבלוג אני מוצאת את עצמי פעילה בלימודים שלוקחים את מירב ומיטב זמני; בישולים וניקיונות וטיול בלתי פוסק בבית; כמובן שהילדים החמודים בהם אני משתדלת לטפל ולטפח כל אחד ומה שהוא אוהב ורוצה. אור עברה לחטיבת הביניים רעות וכיף לה שם מאוד. אני כל כך מרוצה מזה שהיא נהנית ושיש לה מוטיבציה גבוהה כמו ביסודי (בימים שעוד גרנו באן אמבופ, ימים בהם היא לא ויתרה על יום בבית הספר גם כשהיא היתה חולה). בן בן מפתח את דמיונו ואת תחביבי ההנדסה שלו: עכשיו הוא בקטע של אוירונאוטיקה והוא חופר לי שעות על מטוסים (מרתק NOT)

עמליה היא, ובכן… עמליה! אני מרגישה שאני עדיין לומדת להכיר אותה מפני שהיא תינוקת הבית. הילדה מבריקה וגם גאון. אני מקווה שרובכם חברי פייסבוק שלי כי מדי פעם אני משחררת לאוויר העולם את הברקותיה המשעשעות.

אז זו היתה רק הבלחה, יש לי פוסטים עם נושאים שאני חושבת עליהם בראש, הם יגיעו במהרה בימינו אמן

דאל עדשים, עוגת שוקולד והיוש

!היוש

אחרי אלף שנה אני חוזרת, אבל התרגלתי לעצמי. אני נמצאת בעיצומם של הלימודים (בנוסף לילדים, בית, עניינים, בעוד שבוע וחצי בת מצווש לאורי), אתמול הגשתי עבודה בביביליומטריה – לא, אל תשאלו בכלל והנה היום אני בלימודים ובעוד כמה שעות אקבל שיעורי בית איומים שיעסיקו אותי בסופ”ש. הא, קשים הם חיי הסטודנטית בת השלושים ושש (בינתיים, עוד שישה ימים בת 37).

 האמת שהתכנסתי כאן היום על מנת לחשוף אתכם לשני מתכונים שחייכם ישתנו לגמרי אחרי שתכינו אותם. כן כן, ממש ככה.

הראשון הוא דאל עדשים שאומץ מהאתר של אנונימוס ושונה על ידי

 שתי כוסות עדשים כתומות שטופות

חצי כוס מאש שהושרו ללילה

בטטה גדולה חתוכה לקוביות

בצל גדול

שתי שיני שום

שתי עגבניות גדולות

חצי כוס כוסברה קצוצה

שתי כפות אבקת קארי

חצי כפית כורכום

חצי כפית כמון

מלח

מעט שמן

מבשלים בסיר עם ארבע כוסות מים את העדשים, קוביות הבטטה והדאל כ 20 דקות. בינתיים במעבד מזון מרסקים בצל, שום, עגבניות וכוסברה עד לכדי שייק בצל. מטגנים את מה שהוצאנו מהמעבד מזון ומוסיפים את התבלינים כולל מלח ביד נדיבה. אחרי עשר דקות טיגון מוסיפים את כל הכבודה אל סיר העדשים והבטטה וממשיכים לבשל עוד כחמש דקות תוך כדי עירבוב.

ובמעבר חד: עוגת השוקולד הכי טובה ביקום והכי קלה להכנה ביקום

פונדנט שוקולד של אן

מאתיים גרם שוקולד מריר – עד 60% מוצקי קקאו

מאתיים גרם חמאה

חמש ביצים

כוס ורבע סוכר

שלוש כפות קמח

ממיסים במיקרו חמאה ושוקולד (יש בקהל מישהו שעוד לא יודע איך?) בכל פעם מחממים לשלושים שניות, מערבבים וחוזר חלילה עד שהתערובת חלקה.

בקערה נפרדת מערבבים סוכר, ביצים וקמח. מוסיפים תוך כדי ערבוב את תערובת החמאה והשוקולד אל תערובת הביצים ומערבבים עד לתערובת חלקה. שופכים לתבנית ואופים בחום של מאה שמונים מעלות בין 18-22 דקות (משתנה בין תנור לתנור) לא לאפות עד הסוף, העוגה תהיה רכה מאוד עם שכבה יבשה מלמעלה. להזהר לא לשרוף את זה.

על פמיניזם, השכלה גבוהה והמבורגר מפתיע

קמתי בבוקר כולי מוכנה לחזרה לשיגרה. ארוחות בוקר וכריכים ועוד כל מיני דברים, שהגוזלים לא ירעבו חלילה, להחליף עוד זוג מכנסיים לקטנה שאכלה יוגורט שטיפטף, לא לשכוח בקבוקי מים לכולם.

ואז יצאתי החוצה, לקחתי את פיצי לגן ובדרכי ראיתי המון דברים שלא יאומנו כמו ההיא שהורידה בדיוק את בן זוגה כמה שיותר קרוב למקום העבודה ובכך חסמה את כל החניה של הגן. ההוא שעצר ממש באמצע הכביש כדי לדבר עם חבר, ההוא שצפר לזאת שיצאה לאט מחניה כי קצת קשה לצאת מחניה כשמישהו חונה בניצב אליך באופן לא חוקי שחצי חוסם אותך. בקיצור, בשילוב עם החלום שחלמתי בלילה בו אני משוטטת מעדנות בטרגט ובטריידר ג’וס, הכל היה ממש נאחס.

אחרי שחזרתי מהסופר, בו קניתי מעט דברים בסיסיים ביוקר, החלטתי לשטוף כלים ולהקשיב לרדיו הציבורי האמריקאי. היו ראיונות רציניים וחמורי סבר על האבולה ועל מערכת הבריאות האמריקאית, היו ראיונות קלילים על צ’ארלי בממלכת השוקולדה ועל קיומו או בעצם, אי קיומו של סנטה קלאוס. והיה ראיון אחד ש… ובכן, תנו לי לספר לכם על הראיון הזה.

ישנה אישה אחת שהבחינה שבמשחקי מחשב אלימים האישה היא או קורבן לאלימות (אפילו כתצוגת רקע שלא קשורה למשחק, תמיד מתעללים שם בנשים), או חלשה וזקוקה לסיוע גברי, או מאוד מאוד סקסית בצורה לא אנושית כמעט (היוש אנג’לינה ג’ולי, לא התכוונתי אלייך חלילה). אותה אישה יוצאת נגד אותם הדברים והיא נותנת הרצאות ומנסה להשפיע על המצב.

אותה אישה מקבלת איומים על חייה, אנשים מתנכלים לה ולבני משפחתה. היא מסבירה את זה שגיימרים באופן טבעי הם לא אלפא מייל, והם מקבלים הזדמנות להיות כאלה דרך משחקים מאוד אלימים, הם לא מוכנים שיקחו מהם את זה ושחלילה הנשים יהיו שוות אליהם ויקחו מהם את השליטה.

עכשיו, זה הולך ומסתבך. אניטה סרקסיאן, זהו שמה של הפעילה למען נשים במשחקי מחשב/וידאו/קונסולות ווטאבר, הוזמנה להרצות בסולט לייק סיטי, יוטה. כמובן שישר הגיעו איומים מפורשים על חייה ואיומים לרצח המוני בהרצאה  ועם שלה. היא דיברה עם האוניברסיטה, עם מחלקת הביטחון של האוניברסיטה  ועם המשטרה שאמרו שאין להם מה לעשות כי על פי החוקים של יוטה, החופש וזכויות הפרט מונעים מהם לדאוג לבטחונה ולבטחונם של הסובבים כי אסור לבצע בדיקות נשק או אפילו להפעיל גלאי מתכות.

.זה גרם לי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי. ארה”ב פשוט מוטרפת לפעמים (למרות טרגט וטריידר ג’וס)

ה הראיון למי שמעוניינת. http://www.npr.org/blogs/alltechconsidered/2014/10/18/357194775/one-feminist-critics-battle-with-gamings-darker-side


לא יודעת אם סיפרתי לכולם אבל אני מתחילה בעוד יומיים ללמוד לתואר שני, ייאיי! או שמא: אמא,לה! אני ממש נכנסת לכוננות חרדתית. מה יהא על הילדים? מי יבשל להם יומם וליל? מה אם אהיה תלמידה גרועה על אף המאמצים? איזה פחד.


ביום שישי בערב ערכנו פיקניק לחברים וקרובי משפחה. הוא היה מגניב במיוחד כי הכנו מאכלים לא צפויים כמו המבורגר (צפוי אולי בארה”ב) שהכנתי מההתחלה ועד הסוף בלי לקנות לראשונה בחיי ויצא פשוט מהמם (מבקשים מהקצב לטחון בשר שמן רק פעם אחת ומוסיפים לתערובת חרדל, רוטב ווסטרשרציירשייר או איך שלא קוראים לו ואבקת בצל, מלח פלפל כמובן, ו-וואלה!), אפילו את הלחמניות אפיתי בעצמי. היו גם דגים על האש והום פרייז (מה הקטע שבכל המתכונים הישראלים שופכים צ’ילי מתוק על ההום פרייז במקום לתבל, ולאפות עם שמן ובצל) אבל השוס היה המבורגר עוף בסגנון הודי. וברור לכם שיהיה פה מתכון, לא?

המבורגר עוף בסגנון הודי של מרתה סטיוארט

מצרכים:

קילו עוף טחון

 ארבעה בצל ירוק קצוצים

שורש ג’ינג’ר באורך 3 סנטימטרים, מגורר

שפריץ נדיב של לימון סחוט

כפית פפריקה מתוקה

שתי כפיות כמון

חצי כפית הל

חצי כפית פפריקה חריפה

כפית כורכום

מלח פלפל

כמעט אין לי מה להוסיף חוץ מ: לערבב הכל, לעשות על האש ולהנות. מה שכן יש לי להוסיף זה שהייתי יותר נדיבה ממרתה בתבלינים היבשים.

ארה״ב, מדריך לרילוקיישן

דברים טובים בחיים תופסים אותך בהפתעה. (גם דברים רעים, אגב). אבל אותי מצאה שיר, בעקבות הבלוג שלי ״ישראלים באן אמבופ״ (לא באמת אן אמבופ) והיא פשוט מקסימה ויש לי קצת קראש עליה. בעוד חודש וחצי הם ימצאו את עצמם באן אמבופ ולכן אני מנסה לעזור לה להתמצא בתרבות האמריקאית כדי להקל מעט על השוק שהיה מנת חלקי כשנחתתי למים הקרים של קליפורניה החמה.

עשה ואל תעשה – חוקי הבסיס של ארצות הברית של אמריקה:

אסור לנעוץ מבטים. ישראלים לא שמים לב לזה כי זה טבע שני, אסור לנעוץ מבטים באף אחד ואם יצרת קשר עין לחצי שניה עם מישהו או מישהי, שומה עליך לברך בשלום חביב פלוס חיוך.

מרחק – בניגוד אלינו, האזייתים, לאמריקאים חשוב מאוד לשמור על מרחק פיזי גדול ולכן צריך לעמוד במרחק גדול מבן השיח שלך ובשום אופן לא להתקרב להוא שלפניך בתור, אל דאגה, אף אחד לא ישתחל עם עגלה לפניך כי יש דבר כזה שנקרא נימוס והוא חי ובועט בארה״ב. אם אתם רוצים לעבור במרחק של פחות מחצי מטר ממישהו אחר, יש לומר אקסקיוז מי.

לצעוק – אל. אסור להביע רגשות שליליים ואם הילד משתין מראש המגלשה (קרה לחברתי הצרפתיה) אתה פשוט לוקח את הילד לצד ומסביר לו בשקט אך בתקיפות: ״את זה אנחנו לא עושים אף פעם״. החלטת לצעוק על הילד בפרהסיה? התכונן לנידוי חברתי. אני מוסיפה ואומרת שיש לשמור על הילדים כל הזמן ולהשגיח שהם לא מציקים לילדים אחרים ולא צועקים או משחקים בכדור באמצע שעת סיפור נניח, לאמריקאים אין שום סובלנות לשטויות של הישראלים.

סופרמרקט – תורך הגיע? אתה לא זורק את המצרכים בחמיצות על הרצועה הנעה, אלא יוצר קשר עין מהיר עם הקופאי/ת, מברכה לשלום ןמתעניין בשלומה ורק אחר כך מתפנה למלאכת הנחת המצרכים (אלא אם כן שעת העומס ואז מניחים את המצרכים ורק אז כשהקופאי/ת מתפנה שואלים לשלומו. כמו כן הקופאי/ת אורזים ורצוי הביא שקיות רב פעמיות מהבית. (ולקנות בטריידר ג׳וס, הסופר האדיר ביקום).

דלתות – לפתוח ואם יש מישהו מאחוריך, לתת לו להכנס קודם. גם לתת לאלו שיוצאים מהמעלית לצאת קודם. אני לא מאמינה שאני צריכה לכתוב את זה בכלל, (בעיקר לך שיר, שאת מנומסת ומהממת) אבל בישראל לא עושים את זה :(.

הוזמנת לבית של מישהו? תשאל מה להביא. תעזור לפנות מהשולחן ותשטוף כלים. לא, אני לא צוחקת.

בריכה

מה שמותר פה אסור בארה״ב ולהיפך. לא צריך כובע ים גם אם השיער מגיע לך לקרסוליים. מותר לקפוץ. אסור מצופים וגלגלי ים וכל אביזר מתנפח רק חליפות הצפה מקלקר מצופה בבד. אסור לרוץ ולאכול בקרבת הבריכה. עולם הפוך.

אסור! לקלל, לומר פאק ואפילו שיט. אתם שומעים את זה בכל הסרטים? החיים זה לא סרט.

ילדים

את זה מצאתי הכי טריקי בהתחלה: מקבלים הזמנה ליום ההולדת שבועיים או שלושה מראש. חייבים להגיד אם אתם באים או לא (יש טלפון או אימייל לתגובות המוזמנים). מתנה בסביבות ה 20 דולר בטרגט.  הילדים האמריקאים גותבים מכתבי תודה על כל מתנה ולכן ההורים עורכים רשימות של מי הביא מה כדי שהילד יכתוב ״תודה על הפאזל״ ״תודה על הבובה״. פסיכי, אבל נכון (למרות שיש בהכרת התודה הזאת משהו נחמד מאוד).

לא להעלים עין מזה שהילד או הילדה מרביצים או דוחפים (לא שחשדתי בך, שיר).

לסיום: הביריוקרטיה מבאסת בהתחלה, הגעגועים קשים תמיד אבל בעיקר בחגים ובימי שישי, לא תמיד יבינו אתכם ולא תמיד אתם תבינו אותם (זה קורה לאלה שחיים גם עשור בארה״ב) ואין גבינה לבנה. פשוט אין. אבל! זו חוויה והרפתקה שתתן לכם המון: שפה, תרבות, משפחה מלוכדת, הזדמנויות להנות, דברים חדשים שעוד לא ראיתם, סופ״ש של יומיים שלמים עם הילדים, חברים חדשים והכי חשוב: שופינג… שיהיה לכם פשוט נפלא וקחו את הטוב מכל דבר.