פסטיבל המוזיקה בצ’כונה

איזה מזל שלפני שש שנים כמעט, כשהגענו, חיפשתי בתים רק בחלק הצפוני של העיר. החלק הצפוני הוא כזה פרברי ודפוק שישר ידעתי מה אני לא רוצה. היה חלק צפוני אחר (בשכונה שנקראת קינג) שדווקא היה מתוק אבל מעבר לתקציב שלנו. ויום אחד כששוטטתי באתרי הדירות הבחנתי בבית הכי חמוד שראיתי וישר הלכתי להציץ ונפגעתי. לא הכרתי את השכונה אבל היתה בה את האווירה הכי מצויינת: בתים שנראים לגמרי שונים אחד מהשני והמון אנשים הולכים ברחובות. לא ויתרתי על הבית הזה וזה באמת מזל גדול שהצלחתי לשים עליו את היד.

זו שכונה שעברה כמה גילגולים והיא אחת הותיקות בעירנו הקטנה והישנה. היא כבר הספיקה להיות סלאמס לפני שכמה אנשים טובים התאהבו בה ובעקבותיהם באו עוד ועוד אנשים והיום כולם רוצים לגור בה. איזה מזל שקנינו לפני המפץ הגדול. אז חוץ מג’נביב שמגיעה אלינו כמעט כל אחר הצהריים (כשבן בן לא רץ מהר מהר לבקר אותה), וחברים מגניבים שלפעמים פשוט דופקים על הדלת ומזמינים את עצמם לקפה או בירה ושכנים ידידותיים וגינות מקסימות (צריך לצלם!). מתקיים בשכונתנו הקטנה פסטיבל מוזיקה אחת לשנה.

בפסטיבל הזה השכנים המוזיקלים שביננו יוצאים למרפסות שלהם ומנגנים ושרים. השכנים ואנשים שמגיעים לכאן, מסתובבים בין הבתים ושומעים את הלהקות וההרכבים. החל מילדים ששרים ומנגנים ועד להרכבים מפורסמים פחות וקצת יותר.

019

זהו מיסטר בי והוא מדווש ברחבי מישיגן (לא צוחקת איתכם) עם הפסנתר שלו. הוא כנראה מפורסם בקרב תושבי חצי האי שלנו. חוץ מהעובדה שהוא רוכב על אופניים כשעליהם מונח פסנתר, הוא גם שר ומנגן לא רע בכלל.

047

פה ניתן לראות אנשים שלקחו מאוד ברצינות את המשפט הקלישאי “תרקוד כאילו אף אחד לא רואה אותך. סתם נו, אני סתם רעה. האמת שכולם רקדו נחמד מאוד והיו שמחים ומזג האוויר האיר פנים, שזה דבר מאוד נדיר במדינתנו שכוחת האל.

028 042

עמלי בת שנתיים וכבר יודעת לקפוץ ולהתגלגל. היא גם נורא אוהבת שמקריאים לה את טרופותי ואת איילת מטיילת. היא שואלת תמיד “אפשר לעזור לך?” וסותמת את האוזניים כשסבא שלה שר. הילדה גאון!

בן-בן בן שבע וחצי (!) הוא עדיין הדובון שלי, הוא תמיד יהיה הדובון שלי. כשהוא לא דובי הוא עושה קצת צרות בבית הספר (יש לי הרגשה שלעומת ילדים ישראלים הוא חנון של העולם) ואוהב מאוד לרוץ ולשחק עם החברים שלו ועם ג’נביב כמובן. כמו כן הוא מדבר כמעט רק אנגלית והוא מדבר את האנגלית הזאת כל כך מהר, שאנחנו לא מבינים מילה. למשל הוא מבקש ממני לאכול פסק זמן לארוחת צהריים ואז לשחק במחשב לחמש שעות ולא להתקלח ואני לא מבינה דבר ורק מחבקת אותו ואומרת “בטח שאתה יכול, חמודי!” (אחר כך אני מגלה מה עניתי ורוצה לדפוק את הראש בקיר).

אורצ’וק? בפעם הבאה.

מאפינס בריאות

אני ממחזרת כאן חומר מהבלוג הקודם אבל גם ככה אני רוצה להעביר מתכונים משם לפה. אז הנה מתכון המאפינס הבריאים והטעימים של אמא של ריד (שבעצם הגיעו מאריזת זרעי הפשתן הטחונים של בוב’ס רד מיל)

מאפינס תפוח-גזרImage

מצרכים:

כוס וחצי קמח

3/4 כוס זרעי פישתה טחונים

3/4 כוס סובין שיבולת שועל (השתמשתי בסובין חיטה)

כוס סוכר חום (שמתי שלושת רבעי כוס, יצא סבבה)

שתי כפיות אבקת סודה לשתיה

כפית אבקת אפיה

חצי כפית מלח

שתי כפיות קינמון

שני תפוחים קלופים ומגוררים

שלושה גזרים גדולים קלופים ומגוררים

חצי כוס צימוקים

כוס אגוזים קצוצים

שלושת רבעי כוס חלב

שתי ביצים

כפית תמצית וניל

הכנה:

מערבבים את הכל למעט החלב, הביצים ותמצית הוניל. בקערית נוספת מערבבים את החלב, הביצים ותמצית הוניל ואז מאחדים את שתי התערובות.

לאפות בחום של 180 מעלות למשך 20 דקות (בתנור שלי 23 דקות, אולי בתנור שלכם זה לוקח פחות או יותר זמן).

חדשות מהקוטב הצפוני

או, או! הנה בלוג חדש. אחרי שהחלפתי בסערת רגשות את שולה שמרלינג במיכליקה, הנה מיכליקה השניה והמשודרגת.

היו לי המון נושאים והמון דברים לכתוב עליהם אבל כרגיל: הכביסות והכלים קראו לי והכי הרבה קראו לי: הילדים. אבל המון דברים קרו בחודש האחרון ולכן נתחיל באור, רק מפני שהיא ראשונה. ראשית: כבר ארבעה חודשים שהיא בת עשר. זה כביר! עשר, זה המון. קצת קשה לי להשתחרר מזה שהיא לא פעוטה שמנמנה חובבת אלמו וחמאת בוטנים. האמת היא שהיא עדיין אוהבת חמאת בוטנים. זה יהיה רומן לנצח, כנראה. הנה סוף הסיפור: אור קיבלה מדלית זהב באולימפיאדת המדע בקטגורית הנדסת חשמל. והנה ההתחלה: בבתי הספר במחוז בו אנו גרים נערכת כל שנה אולימפיאדת מדע. ההורים מפעילים למעשה את הכל. ישנן קטגוריות שונותת השנה בן התחרה באווירונאוטיקה ואור בצפרות והנדסת חשמל, ממה שאני זוכרת היו גם בניית מבנים מקשי שתיה, אדריכלות, אופטיקה, גוף האדם, מכוניות, טילים ועוד ועוד קטגוריות. הורים מתנדבים להדריך את הילדים כשהדרישות מפורטות מראש והילדים שהצטיינו נבחרים לייצג את בית הספר. ביום התחרות התלמידים מתכנסים בבית הספר התיכון שליד האיצטדיון וכל קבוצה נכנסת בזמן שהוקצה לקטגוריה שלה ומתחרה בקבוצות האחרות. בינתיים, כדי לא לשעמם, קבוצות מחקר מהאוניברסיטה מנעימות את זמנם של התלמידים בהדגמות מדע. גם סטודנטים של טלכה הציגו וגם היתה תחנה של זוחלים וציפורי טרף ממרכז המדע והטבע המקומי (הם משקמים ציפורים פצועות). טל שלח לי תמונה מהאירוע בו עמליה מלטפת נחש. תודה רבה באמת. מפה לשם, אור וחברי קבוצתה זכו במקום הראשון ולא רק שזו גאווה גדולה, עכשיו היא גם תפסיק להתלונן שרק לה אין מדליה או גביע.

פיוף, אפילו את הקטע הקודם לקח לי שעתיים לכתוב. הנה תורו של בן בן. בן הפך מפעוט רב קסם לילד זועם. והוא רק בן שבע! כבר הספקנו השנה להיות בקשר הדוק עם המורה והיתה לו תכנית של איך לא להיות התלמיד הפרוע של הכיתה. תכנית שהצליחה, אגב. המורה עקב אחריו מקרוב וכל יום קיבלנו דף עם סמיילים או פרצופים בוכים ובסוף באמת השתפר. אני אסירת תודה למורה שהיה איכפת לו ועירב אותנו. נותרו עוד שישה שבועות לסוף הלימודים. כנראה שזה לא הזמן לשפר לו את הכתב המזעזע. נראה, בשנה הבאה יהיו לו אתגרים לא פשוטים. אחלו לנו הצלחה.

והנה חזרתי אחרי כמעט יממה שלמה ואני לא מבטיחה שבעוד חמש דקות אני לא אצטרך להחלץ לעזרת פעוטה שאחשלה אוהב נורא להציק לה בקטנה. עמליה! היא בת שנתיים, שזה לא יאומן. חגגנו לה במסיבת יומולדת לכל החברים והחברות שלה בגילה. לא תיארתי לעצמי כמה היא תשמח. קודם כל היא נורא אוהבת פתנות. כן, זוו אניה טעות כתב. הילדה מאוד  שמחה לקבל פתנות. וכל היום צווחת “פתנה! פתנה!” אוהבת פתנות תחיה. לפני שנה, בול אחרי מסיבת יומולדת שנה שלה נתקלתי בכל מיני אביזרי מסיבות של פינוקי. ישר קניתי והקראתי לה במשך שנה את הספרים האהובים של פינוקי רק כדי לחבב עליה את הרעיון ושאביזרי המסיבות לא ירדו לטימיון. זה לא היה כזה סבל כי היא נהנית מאוד מפינוקי ואני נהנית לראות אותה נהנית. אבל תודו שזה פסיכי. בכל אופן. בלילה לפני יום ההולדת שלה טלכה ניפח עשרות בלונים והדביק אותם עם דבק דו”צ לתקרה. כך חסכנו הליום. אני מתחתי פסים מניירות קרפ ותליתי דגלונים של פינוקי. בבוקר לא היתה מופתעת מעמלי. איזו שמחה והתרגשות. אני עדיין די המומה מהעובדה שהיא לא בכתה ביום ההולדת שלה אלא נהנתה מאוד ושיחקה יפה עם כולם וישר לבשה את שמלת הנסיכות שהביאו לה והתרגשה מאוד מכל העסק. עכשיו היא די בטוחה שיום הולדת זה מן חגיגה של פעם בשבועיים. היא מנסה לשכנע אותנו לערוך לה עוד מסיבה. חוצמזה רציתי לספר שהיא כזאת שיעית. היא קופצת ממיטות ומצטטת את אחיה: “זה היה ממש כיף!” היא מסוכנת ביותר הילדה הזאת. פחד אלוהים. בסוף השבוע הזה, שהיא חמים באופן מפתיע באו לבקר אותנו בספונטניות איזה ארבעה חברים (בזמנים שונים). והם עדי: תוך שניה הילדה עלתה לראש הסולם של בית העץ. בעודה יחפה. איזה פחד איתה. אמרתי לטלכה שכל הוידיאואים ביוטיוב על כל הצנחנים הפסיכים האלה? אז עוד מעט נראה שם את עמלי.

041

הנה הקישוטים למסיבה, שימו לב לשרשרת הדגלים של פינוקי. היא תלויה לה עכשיו בחדר.

045 066

הנה קאפ קייקס פינוקי וחבריו וכלת יום ההולדת אוכלת אחד מהם, לא אחד מהחברים של פינוקי, אלא אחד מהקאפקייקס.

בתקווה שהפעם הבאה תהיה קרובה, ביי בינתיים