פסטיבל המוזיקה בצ’כונה

איזה מזל שלפני שש שנים כמעט, כשהגענו, חיפשתי בתים רק בחלק הצפוני של העיר. החלק הצפוני הוא כזה פרברי ודפוק שישר ידעתי מה אני לא רוצה. היה חלק צפוני אחר (בשכונה שנקראת קינג) שדווקא היה מתוק אבל מעבר לתקציב שלנו. ויום אחד כששוטטתי באתרי הדירות הבחנתי בבית הכי חמוד שראיתי וישר הלכתי להציץ ונפגעתי. לא הכרתי את השכונה אבל היתה בה את האווירה הכי מצויינת: בתים שנראים לגמרי שונים אחד מהשני והמון אנשים הולכים ברחובות. לא ויתרתי על הבית הזה וזה באמת מזל גדול שהצלחתי לשים עליו את היד.

זו שכונה שעברה כמה גילגולים והיא אחת הותיקות בעירנו הקטנה והישנה. היא כבר הספיקה להיות סלאמס לפני שכמה אנשים טובים התאהבו בה ובעקבותיהם באו עוד ועוד אנשים והיום כולם רוצים לגור בה. איזה מזל שקנינו לפני המפץ הגדול. אז חוץ מג’נביב שמגיעה אלינו כמעט כל אחר הצהריים (כשבן בן לא רץ מהר מהר לבקר אותה), וחברים מגניבים שלפעמים פשוט דופקים על הדלת ומזמינים את עצמם לקפה או בירה ושכנים ידידותיים וגינות מקסימות (צריך לצלם!). מתקיים בשכונתנו הקטנה פסטיבל מוזיקה אחת לשנה.

בפסטיבל הזה השכנים המוזיקלים שביננו יוצאים למרפסות שלהם ומנגנים ושרים. השכנים ואנשים שמגיעים לכאן, מסתובבים בין הבתים ושומעים את הלהקות וההרכבים. החל מילדים ששרים ומנגנים ועד להרכבים מפורסמים פחות וקצת יותר.

019

זהו מיסטר בי והוא מדווש ברחבי מישיגן (לא צוחקת איתכם) עם הפסנתר שלו. הוא כנראה מפורסם בקרב תושבי חצי האי שלנו. חוץ מהעובדה שהוא רוכב על אופניים כשעליהם מונח פסנתר, הוא גם שר ומנגן לא רע בכלל.

047

פה ניתן לראות אנשים שלקחו מאוד ברצינות את המשפט הקלישאי “תרקוד כאילו אף אחד לא רואה אותך. סתם נו, אני סתם רעה. האמת שכולם רקדו נחמד מאוד והיו שמחים ומזג האוויר האיר פנים, שזה דבר מאוד נדיר במדינתנו שכוחת האל.

028 042

עמלי בת שנתיים וכבר יודעת לקפוץ ולהתגלגל. היא גם נורא אוהבת שמקריאים לה את טרופותי ואת איילת מטיילת. היא שואלת תמיד “אפשר לעזור לך?” וסותמת את האוזניים כשסבא שלה שר. הילדה גאון!

בן-בן בן שבע וחצי (!) הוא עדיין הדובון שלי, הוא תמיד יהיה הדובון שלי. כשהוא לא דובי הוא עושה קצת צרות בבית הספר (יש לי הרגשה שלעומת ילדים ישראלים הוא חנון של העולם) ואוהב מאוד לרוץ ולשחק עם החברים שלו ועם ג’נביב כמובן. כמו כן הוא מדבר כמעט רק אנגלית והוא מדבר את האנגלית הזאת כל כך מהר, שאנחנו לא מבינים מילה. למשל הוא מבקש ממני לאכול פסק זמן לארוחת צהריים ואז לשחק במחשב לחמש שעות ולא להתקלח ואני לא מבינה דבר ורק מחבקת אותו ואומרת “בטח שאתה יכול, חמודי!” (אחר כך אני מגלה מה עניתי ורוצה לדפוק את הראש בקיר).

אורצ’וק? בפעם הבאה.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s