שנה של מחמאות

טוב שאין לי בלוג אוכל. ראשית, אני לא ממציאת מתכונים מוכשרת במיוחד. שנית, בטח בפסח הייתי נותנת מתכון לראש השנה ובראש השנה הייתי נזכרת במלית מגניבה לאשני המן. אז הנה אני מסכמת את השנה ובכלל תחילת השנה וסופ הרשמיים רחוקים אבל אני מרגישה שזה זמן טוב לסיכומים כי שנת הלימודים מסתיימת ואני הרי מורה.

תמיד אמרו לי לשים קצוץ (ובקצוץ אני מתכוונת למילה אחרת) על מה שאחרים אומרים וחושבים עלי. אני לא יכולה לשים קצוץ, אני לא מתוכנתת ככה. מנסה, לרוב לא מצליחה. אבל אני לוקחת גם מחמאות באופן מאוד אישי ואני מרגישה שזו בהחלט היתה שנה של הישגים ומחמאות וזה פשוט נפלא. אני אוספת את המחמאות האלו כמו זר ושומרת אותן קרוב ללב.

עבודה

בפעם הראשונה בחיי הבנתי שזה לא אני, זה הם. שהעובדה שנכשלתי כישלון כה חרוץ בעבודות הסטודנטים שלי היה תלוי ביחס הנוראי שקיבלתי (חברות ההיי טק המגניבות? אלה שמתגלשים בהם על קשת בענן במקום לרדת במדרגות? אלה שעושות מסאז’ לעובדים? אלה שנותנות לפטופים וחופשות בתאילנד? – הן בול החברות שבהן ההבדלים בין המהנדסות והמהנדסים המיוחסים לפקידות והפקידים שהם בכלל עובדי קבלן הם הכי בולטים). וגם לעבוד במקום העבודה הנוכחי עם המנהלת הקודמת שהפיקה הנאה בלתי נדלית מלבקר ולהאשים את המורות על כל צעד שלהם, היה עד השנה סיוט מושלם. חששתי כבר שאני מקוללת לנצח ולעולם לא אהנה באף מקום עבודה. ואז הגיעה המנהלת החדשה ועודדה אותי ללכת בדרך שלי. בשיעורי העברית לילדים בני החמש-שש רקדנו, שיחקנו, השתוללנו, זחלנו והתגלגלנו ואפילו עודדתי אותם לקפוץ על שולחנות. הנה סוף השנה והדרדקים דוברי עברית כאילו נולדו בבית חולים כרמל ולא אי שם במערב התיכון. זה לא תמיד קל, לא כולם משתפים פעולה ולא כולם יודעים מה זה אומר להיות תלמיד. זה לא תמיד קל כי ההורים של התלמידים לא היו תומכים במיוחד. אבל תמיד באתי עם חיוך ומרץ ויש תוצאות וזה מגניב. נהניתי מאוד השנה.

ביטחון עצמי

זה לא שלפתע נעשיתי יפה או משהו דומה, אבל פתאום הקנאה בבחורות יפות, מה שהיה האובססיה שלי, נעלמה. פתאום זה מרגיש מיותר ומטופש. מאז שנעשיתי הרבה יותר רגועה ביחס לעצמי, באורח פלא אני מקבלת יותר מחמאות וזה כיף גדול, אני חייבת להגיד. פעם הייתי בטוחה שעלי לצאת לרחוב עם שקית נייר חומה על הפרצוף ועכשיו זה לא ממש מזיז לי.

אירוח

איך נגיד את זה באופן עדין? לא הגעתי מבית מארח וטלכה, לעומת זאת, הגיע מבית שלא הפסיק לארח. אבל כבר לא מרגישים בהבדל. פתאום, כמו מחליקה מקצועית על הקרח, אני גורמת לזה להראות קל. כל מי שבא אלינו לא רוצה לעזוב וזה בסדר, כי אנחנו לא רוצים שיעזבו. אפילו אם לא אקבל השנה את פרס מרתה סטיוארט מאחר ואין לי את כ-ל הכלים הנדרשים ולא תמיד הכל מוכן בול בזמן, זה לא כזה משנה. חוץ מזה שאפילו מרתה סטיוארט לא יודעת להצחיק ולהיות חמודה לאורחים שלה כמו שאנחנו יודעים.

צילום

טלכה מנסה להסביר לי על האופטיקה ועל איך מצלמה עובדת. אני אומרת לו: אתה יודע את כל התיאוריה אבל אני יודעת לצלם. נו, דבר אחד בעולם הזה שאני יודעת יותר טוב ממנו, שלא יקח ממני את זה.

ואם כבר מדברים…

025 089 007 060 038

מימין לשמאל:

פינה בדק המגניב שלנו, בזכות טלכה הוא נראה כמו גן עדן עכשיו

עמליה אומרת “הלו קיטי”

אור המקסימה שלנו

סלט תפוחי אדמה גאונות (מתכון בקרוב)

עמליה חוטפת טנטרום על הדשא, גם את זה צריך לצלם לפעמים (אחרי שלושת רבעי שעה כשהבנתי שהטנטרום לא יעלם והתחלתי להתייחס אליו בשלווה, שלפתי מצלמה כדי שכולם יחשבו שאני האמא הכי רעה ביקום)

Advertisements

21 thoughts on “שנה של מחמאות

  1. את כל כך נהדרת בדיוק כמו שאת ! ואני חושבת שכל סט התובנות הללו שאני מזדהה איתו עמוקות זה ענין של להתבגר וללמוד לשחרר ובעיקר להבין שוונדרוומן שייכת לעולמות אחרים

  2. עד עכשיו לא הבנתי למה הייתה לך בעיה עם עצמך
    אני בגיל הטיפשעשרה הייתי הולכת עם השיער מפוזר ועל הפנים, אבל זה היה מין קטע של גיל ההתבגרות אחר כך לא היה לי אכפת (ואפילו היום יש לי עגיל בגבה כבר 10 שנים ועדיין שואלים אותי למה)
    נו, אולי אצלך השלב הזה הגיע מאוחר יותר
    אבל אני לא חושבת שאת צריכה להסתיר את עצמך מאחורי אף אחד ושומדבר.
    נראה לי מגניב ללמד ילדים
    זה הכי כייף כשנהנים מזה גם על הדרך ושרואים תוצאות

  3. מקסימה ויקרה. מתכננת לנו כבר קמפינג משותף עם דליה והמרול ושני כמובן.
    ותתחדשי על הבלוג

  4. אני בעדך.
    מאוד מזדהה עם לקחת ללב. מאוד מנסה ללמד אותי לא לשים על אף אחד, לאחרונה אני מצליחה יותר פה ושם, אבל עדיין, לפעמים זה תופס אותי לא מוכנה וזה צובט-שורף-צורב-מכאיב-חמוץ ומר.

    אני שמחה שאת נהנית מהעבודה שלך ובאמת, בין הדברים נשמע שעלית איזו מדרגה, או עברת שלב, או משהו. אפשר גם להגיד “התבגרת”. וכן, למידה מתוך משחק היא הכי-הכי, ואם לא יעשו את זה בגיל חמש-שש, אז מתי כן? יש להם רק פעם אחת בחיים להיות ילדים וכו’ וגו’.

    התמונות מקסימות ובאמת לא צריך להבין כללי אופטיקה בשביל לדעת לעשות קסם עם מצלמה. יש לך את זה.
    ולגביי הטנטרום, ידוע שהתייחסת שלווה והתעלמות הן התרופה. אז את לא אמא רעה, את בסה”כ עוזרת לילדה להכחיד התנהגות בלתי רצויה שאין לך דרך אחרת לעזור להעלים.

    ישר כח! 🙂

  5. הי מיכלי,
    מזל טוב על הבלוג החדש (שכבר לא כל כך חדש..)
    אחלה פוסט של טפיחה על השכם, נראה שזה ממש מגיע לך!
    במיוחד הפלת אותי עם האירוח.. קראתי אצלך כל כך הרבה פוסטים על אירוחים מושקעים ולא יאמן שלא הכרת את זה מהבית!

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s