מעברים

טוב, אני פה רק כדי להגיד לכם שלעבור דירה זה לא כיף. עשינו מכירה לפני שבוע של כל חפצי הבית שאנחנו לא ניקח איתנו (למרות שאני כל כך אוהבת את מעמד העוגות שלי) והאנשים שאלו לאן אנחנו עוברים ואיחלו לנו מעבר נעים. ג’זוס, איזה אוקסימורון. אפרופו ג’יזוס, היה פה זוג עם טי שרטים ירוקים זוהרים שכתוב עליהם בענק “ג’יזוס לאב יו” והם היו מוזרים בדיוק כפי שהם נשמעים. אז ארזנו הכל וחלק תרמנו ולמרבה הפדיחות בפי. טי.או. לא רצו לקחת את הדברים שלנו כי הם היו בלויים מדי לטעמם. מכרנו חלק קטן. צריך עוד למכור את האוטו והבית שכה יהיה לי טוב. זה מלחיץ ומערער ומבעס ואנחנו עושים כמיטב יכולתינו להיות חמודים ומנומסים אחד לשני וזה לא תמיד מצליח. בדרך כלל כן.

ביום שני תגיע המכולה. העדפנו לשלם לילד של השכן שיעמיס במקום פי שמונה למעמיסים של המכולה. בכלל: הציעו לנו איזה מחיר פשוט מהמם במובן העתיק של המילה. הייתי המומה וכבר התכוננתי נפשית להפרד מכלי המטבח האהובים עלי ומשלל הנעליים שלי (לאאא! אל תגעו לי בנעליים) אבל בסוף הורדנו כל מיני שטויות לא נחוצות כמו העמסה (950$) פריקה על ידי מי שהציע הבחור שמארגן את כל ההובלה (900 דולר לעומת 600 שקלים), ביטוח (עוד כמה וכמה מאות). 

את רוב הסירים ארזתי ואת כל המיכסים ואז גיליתי שרצוי שיהיו מיכסים לסירים שלא ארזתי. בכלל: יש פה אוכל בבית שיספיק לשנה. עכשיו האתגר הוא להשתמש בהכל עם שני סירים ומחבת (בלי מיכסים) במשך חודש. אם היה לי איזשהו חוש שיווקי הייתי עושה מזה בלוג בנוסח ג’ולי וג’וליה (יעזור לכם לדעת שאתמול הכנתי טורטליני גבינה ואידיתי ברוקולי והיום יש מג’דרה אה-לה-ביסים?). בכלל הבלוג החדש והגורי שלי לא קיבל אף הפניה במשחק הבלוגריות/בלוגרים וזה לא הוגן כי אני בלוגרית כבר עשר שנים וארבעה ימים. יודעים מה היה הפוסט הראשון שלי? התרגשות על המעבר לארה”ב.

בסך הכל זאת היתה חוויה מופלאה, אני חייבת תודה לחוויה הזאת, אני חושבת שבזכות העובדה שהיינו לבד המשפחה (כלומר הילדים וגם טלכה ואני) מאוד מאוד מלוכדים. אני מכירה אותם טוב מאוד ברמה כזו שאני לא בטוחה שבארץ עם עבודה במשרה מלאה (כי אי אפשר לשרוד במשרה חלקית) וסבים וסבתות שקופצים על המציאה של לשמור על שלושת המופלאים, היתה לי הזדמנות להכיר אותם כל כך לעומק. אבל אולי כן, הכל עניין של רצון. אני חושבת לעצמי מה הפסדתי ומה הרווחתי. ואני לא מדברת פה על כסף כי כמה שלא חסכנו מחירי הדיור עלו אז מבחינתנו זה כמו לרדוף אחרי הקשת.אני גם לא מדברת על עליתה ונפילתה של מאיה בוסקילה. כל המעבר הזה הרגיש לי כמו לוויין שמתרחק עוד ועוד מכדור הארץ. בהתחלה עוד שלחתי לחברות שלי המלצות על איפה הכי כדאי לקנות שמלת כלה או לשבת לקפה ובביקור האחרון כבר לגמרי הייתי תיירת בארץ שלי. על זה שתמי אמרה בביקור פה לפני כשבועיים שנעשנו כבר אמריקאים. אין ספק שתהיה השתלבות מחדש.

שבועיים לפני שעזבנו שמעתי מאחת הלקוחות בסופר שהיא גרה כמה שנים בארצות הברית ושם לא מחכים כל כך הרבה בתור של הסופר (זה נכון, אגב) והבטחתי לעצמי לא להתמרמר או לפחות לא להגיד את זה בקול או לפחות לא לאנשים שאף פעם לא חיו תקופה מסויימת בחו”ל.

אני גם אשכח איך זה ואולי פתאום האנגלית שלי תתחיל להשבר, מהר מאוד אני שוב אהיה חסרת סבלנות וישראלית נורא. ככה אני לפחות חושבת. אני מקווה שלא. אני מקווה להביא מפה את הדברים הטובים ולהתנדב ולשנות (ובעיקר להצטרף למאמץ להחליף את הממשלה הלוחמת באזרחים הזאת).

כתבתי יותר ממה שהתכוונתי. בלי להביט לאחור: קליק על השלח.

המסע אל האי אולי

לטובת הקהל המצומצם, קוראי שאינם נמנים בקרב חברי/חברי פייסבוק או משפחתי: החדשות ועיקרן תחילה – חוזרים לארץ!

לפני עשר שנים כמעט עזבנו (וגם התחלתי לכתוב בלוג, וואו, לא חשבתי שאתמיד עד כדי כך). טלכה, הידוע ברומנטיותו כי רבה תיאר איך עמדנו ליד שדה קוצים צהוב כמו שרק שדה קוצים של סוף יולי בישראל יכול להיות כל כך קוצני וצהוב ונסענו במונית לשדה התעופה. התינוקת אורצ’וק הביטה בפליאה במגדלי עזריאלי (אז עוד לא היה כביש שש) ואחרי כמה שעות היא הביטה בפליאה ברבי הקומות של לוס אנג’לס. כך התחיל המסע הגדול.

אנחנו חוזרים עכשיו. לפני כמה זמן שמעתי ברדיו הציבורי של ארה”ב שיחה עם בן למהגרים פקיסטנים שעזבו רגע לפני שהיה כמעט מאוחר מדי. עזבו מרצון ולא כפליטים. והנה אנחנו, במה שנדמה לי כתחתית של הממשל והחברה הישראלית, חוזרים לארץ. אני מאמינה ששלטון נתניהו כל כך הצליח שלא נשמע ממנו עוד הרבה זמן. שאפילו הביביסטים הכי אדוקים בסוף יבינו שזו לא הדרך. נכון שזה מייאש. אני קוראת בפייסבוק את הרעל שכתבי ישראל איום מייצרים ואת אלה שעונים להם בשמותיהם האמיתיים עם תמונה ליד זה בשירי הלל לשמש העמים ורצון עז להרוג סמולניות קיצוניות כמוני. יש סיכוי שאגמור תלויה על איזה עץ, כמו באירן. עכשיו זה קצת נראה לי מצחיק לכתוב שאני חוזרת כי רק בישראל אוהבים אותי באמת. אוהבים אותי ושונאים אותי. מקסים.

יש לנו זוג חברים שגרים עכשיו בישראל חודש וחצי. הם ישובו לכאן. האישה ישראלית לשעבר, הבעל אמריקאי (אני לפעמים קצת מקנאה באלה שטרפו את הקלפים עבורם) והיא פירסמה תמונה של מעונות האוניברסיטה בה הם גרים. תמונה לא מחמיאה של בניין ישן ומדשאה מוזנחת עם מכסי ביוב באמצע ואופני ילדים מוטלות שם. חברתה ל. כתבה שזה כמו מעברה. ל. גרה פה כל כך הרבה שנים אבל דבר לא ימחה את המבטא הישראלי ואת האופי הישראלי שלה. נכדיה הולכים לבית הספר היהודי למרות שהם יזכרו רק “אמא” “אבא” ובוקר טוב, כי גם אני לא יודעת רומנית או הונגרית ואפילו לא רוסית. אני מקווה שאני לא עושה טעות גדולה אבל אני רוצה להיות במקום שאוהבים אותי, כמו מקס שנסע לארץ יצורי הפרא והיה שם מלך יצורי הפרא ובסוף חזר למקום שאוהבים אותו יותר מכל.