ילדה סוכר

יש! יש! יש! יש לי אינטרנט נורמלי.

נחתנו כאן ביום שישי, השישה עשר לאוגוסט, לפני שבוע וחצי. שבוע וחצי שנראה כמו שנה. יש לי חברה שאומרת שבישראל הזמן חולף הרבה יותר מהר מבכל מקום בעולם ובאמת זה נראה כמו שנה. בהתחלה נשארו יומיים או שלושה אצל ההורים ואז עברנו לכאן. למעונות למשפחות. אצה לו הדרך, לטלכה והוא החליט שעוברים ויהי מה, גם בלי מיטות ובלי כלום. לפעמים לא שווה להתווכח. לקחתי דלי, מגב וחומר ניקוי, עשיתי ספונג’ה ובכיתי. אולי אני נשמעת כמו איזו נסיכה מפונקת ודרעקית אבל קשה להתרגל לדירה בגודל חמישים מטרים רבועים אחרי המאה שמונים שהיו לנו (וזה בלי לספור את המרתף והחניה הכפולה).

כמו כן הלכנו לאלף משרדי ממשלה ולפתוח חשבון בנק ולסדר אלף סידורים וזה גם לאההגדרה שלי לכיף חיים. כמובן שסאגת המכולה לא השתיימה כל כך מהר ואתמול אחרי יומיים וחצי ימי ביריוקרטיה היא הגיעה. כמובן ששמחתי מאוד לפגוש בכל הדברים (הייתי רוצה לומר שאני אחת שלא אוהבת דברים, אבל השמחה לפגוש בעיקר בשטויות שלי כמו ציוד מלאכת היד הצנוע שלי או כלי המטבח הרבים שלי שימח אותי מאוד. כן, היה מאוד שמח עד שהבנתי שאני צריכה לסדר את הכל.  מזלי שההורים שלי כאן והם מגיעים כמעט כל ערב. יש להם גם חוש סדר מאוד מפותח בניגוד אלי (החליפו אותי בטעות בלידה, רק שתדעו)

אני חייבת לומר שחרף יאיר לפיד הדגנרט הגדול ביקום שרק ביבי מתחרה בו בעוז אני ממש אופטימית. אני לוקחת את הקשיים בסבבה. הקשיים שלי הם בעיקר כוללים את העובדה שישראלים הם חסרי כל נימוס בסיסי. כשהגעתי לארה”ב, אני מודה ומתוודה, לקח לי הרבה זמן להתרגל לנימוסים. כן, נימוסים במובן הכללי. הייתי בהמה-כל-ישראלית ולא הבנתי מה לעזאזל הם מלחששים באוזני אקסקיוז מי בכל פעם שהם עוברים במרחק של שני מטר ממני. פשוט השתגעתי מזה. זה נראה לי פלצנות. מה, הם עשויים מסוכר?

היום אני עשויה מסוכר וזה קשה לי. קשה לי הזעפת הפנים כל אימת שאני נתקלת במבט של מישהו. קשה לי שאף אחד לא מציג את עצמו. קשה לי שהיום הנחתי יד על עגלה בסופר ומישהו צעק צעקה מאוד רמה מאחורי “תעזבי!”, קשה לי שכשאני עומדת בתור ונותנת לזאת מלפני קצת אוויר לנשימה והציצי שלי לא מתחכך לה בצוואר (אני גבוהה) אז ישר בא מישהו ונדחף מלפני. קשה לי שהכבישים גם הם שייכים לכל אינדיוודואל אבל לא לכולם ביחד. אני מתארת לעצמי שאני לא אוכל להמשיך להיות עשויה מסוכר ושאצטרך לשוב לסורי, מעניין מה  יקרה כשאפגוש חברות אמריקאיות בתום תקופת ההסתגלות, כשאחזור להיות בהמו-ישראלית.

נכון שיש המון דברים טובים כמו מזג האוויר, אתן לא מעריכות כמה זה נפלא לבלות עשרה חודשים במזג אוויר שניתן לשהות בו בחוץ מבקום עשרה חודשים של רוחות עזות ומקפיאות. החופש של הילדים, גם אם זה לא מה שהיה לפני שלושים שנה. המשפחה עוטפת אותנו בהמון חום ועזרה וזה שווה המון. אפילו ההקלה בידיעה שלא נצטרך לקושש חברים לחגים. (אם החברים שלי קוראים את זה, דעו לכם שאתם נקניקים מאין כמוכם).

אז הנני כאן. ממש כאן. לטוב ולרע ואין כבר ברירה, הלא כן?

Advertisements

חששות

שניים עשר יום חברים. בעוד שבועיים נתעורר בבוקר (אם ירצה הג’ט לג) ובחוץ לא יהיו 17 מעלות צלזיוס, נוכל ללכת לים. זו הפנטזיה שלי. האמת שאני סתם מקשקשת פה על ים. כל השבועות האחרונים של פינוי הדירה והאריזות היו מלחיצים מאוד, האם מותר לי לספר שהמתח גרם לנו לריב המון? זה לא פוטוגני בבלוג, אני יודעת. כשהמתח הגיע לשיאו הטלכה טס לכנס לשבוע וכשהוא חזר הכל נהיה רגוע יותר אבל ביום ראשון שעבר באמצע הלילה התעוררתי מגרדת כולי. קיללתי את יתושות העולם וחזרתי לישון בקושי. בבוקר התעוררתי וכולי פורחת. פריחה גדולה מגעילה ובולטת על כל הגוף. כל מי שראה אותי כשהבאתי את הילדים לקייטנה נבהל. נחשו מה? מרוב לחץ התחלתי לפרוח כולי.

אני בכלל לא לוקחת את האופציה שיהיה בסדר. אני קמה באמצע הלילה ומשפט אחד מנקר לי בראש: “אני לא אצליח, אני לא אצליח” איך אשאיר את הכדורים שלי באוויר? ילדים, בית, עבודה? אתמול דיברתי בפייסוש עם חברה ישנה והיא אמרה לי שהיא מכירה הרבה אנשים במקם בו התראיינתי והם נורא נחמדים. הייתי המומה מזה שבכלל יש איזה אופציה אופטימית. הפסימיות שלי ממש מרקיעה שחקים. אני לא יודעת אם זו פסימיות או פחד או עוד כמה רגשות שליליים. 

אני שונאת מעברים. שנאתי את הצבא, שנאתי את האוניברסיטה, שנאתי לעבור לפסדינה, שנאתי לעבור לפה ועכשיו אני שוב פוחדת ליפול בול על הישבן. זה תמיד נורא כואב.

הביתה בשמחה רבה (?)

בעוד שבועיים בדיוק נעלה על מטוס לישראל. כיוון אחד (למעט ביקורים, ואני מאוד מקווה לבקר). ננחת ביום שישי בבוקר, ישר לאווירת השישי האהובה עלי. לאווירת יום השישי שהיתה כל כך חסרה לי בשנים הראשונות כאן, עד שהתרגלתי. ברור לי שזה לא יהיה אותו הדבר עם שלושה ילדים ועבודה. לא עוד לשבת על המרפסת עם “הארץ” בשקט. אבל אתם יודעים, משפחה, חברים, ים, טיולים. כל מה שנפלא ומענג וחפשי ופרוע בישראל.

יש ישראליות וישראלים שנשואים ובני ובנות זוג אמריקאים, עבורם הקלפים של החיים נטרפו וזה דווקא נראה לי נוח להנשא על הגלים ולא להצטרך להחליט ולשאת במחיר ההחלטה. אני לא רציתי להיות אותה ישראלית כל כך נחמדה שישבה לידי כשעמליה היתה תינוקת בדרכה לאיזו מדינה דרומית בארה”ב. הביאה הרבה ספרים ודיסקים בעברית. חגגו לילד בר מצווה בארץ (הילד לא מדבר מילה בעברית). רגל פה רגל שם. הייתי רוצה לומר שאני לא שיפוטית אבל אני מוכנה להרחיק עד ישראל כדי לא לגמור בשלולית הפתאטית הזאת. אני יודעת, עוד אקבל ריקושטים על המשפט הזה, אבל כמו שכבר גמרתי אומר: הבלוג הזה הוא שלי ולכן האישיות שלי והמחשבות שלי יוצגו פה בלי להתנצל יותר מדי.

אנחנו בתהליכים סופיים של מכירת הבית. מכרנו אותו בעצמנו וזה לא עניין של מה בכך בארה”ב, כולם מיוצגים על ידי מתווכים. אמרתי לטל שזה כמו בימי השטייטעל העליזים, את לא יכולה להתחיל עם מישהו, את צריכה שדכנית. לצד השני היתה מתווכת ועל כן עלינו לשלם לה (כן, אנחנו משלמים לה למרות שהיא מייצגת את האינטרסים של הצד השני) שלוש אחוזים מערך העיסקה. אם לנו היה מתווך היינו משלמים לה שלושה אחוזים ולו שלושה אחוזים – כעשרים אלף דולר, מטורף! גם העשרת אלפים האלו נדמים לי כטירוף אבל זו השיטה כאן. המוכר משלם למתווכים.

יהיה קשה לומר ביי לבית הנחמד והענקי שלנו, לגראז’ הצמוד, לגינה הקדמית שטל הפך אותה לגינה ועכשיו היא מניבה לנו ברוב טובה עגבניות, עשבי תיבול, קישואים ואפונה וגם עץ עמוס בתפוחים חמצמצים-מתוקים (קר השנה, התפוחים נפלאים). יהיה קשה להדחס לדירה של שני חדרי שינה אחרי כל השפע הזה. עוד דבר שקשה לי, ואני מתביישת בו כי זה נורא מטונף לערוג לדבר כזה: להגיד ביי לטרגט, קוסטקו וטריידר ג’וס. אני כזאת שטחית. היום ראיתי שעומד להפתח פה סניף של אנתרופולוג’י ולא ידעתי אם להתעצבן שזה לא קרה קודם או לברך שבזכות זה יש לי קצת יותר כסף בבנק. בקצב הזה איך שאלך יפתחו פה סניף של רוס.

עוד יותר מטונף זה להודות שלא יהיה לי קשה לעזוב את החברים פה. כי כבר כל כך הרבה באו והלכו. הכי קשה היה כשאן ופרדריק עזבו ביחד עם נחום ולילך לפני שנתיים. אבל היי: לפחות נהיה יותר קרובים גיאוגרפית לאן ופרדריק ונוכל לבקר אותם בליון וברור שנהיה מאוד קרובים לנחום ולילך. אני אוהבת נורא את קארי ואני חושבת שאפילו בסופ”ש הזה התקרבנו הרבה יותר וממש בילינו יחד את שישי-שבת-ראשון (וכשחושבים על זה גם את הסופ”ש שלפני כן ואת הסופ”ש הבא נבלה ביחד) אבל כשזה מגיע ללטוס עם החברות שלה לווגאס, היא לא סופרת אותי בתור חברה. מצד אחד זה מובן כי יש לה חברות וותיקות (כמו חבורת הצ’ינצ’לות שלי שאפילו עשר שנים לא המיסו את הדבק שמדביק בינינו), מצד שני, מי סיפרו אותי פה בתור חברה. צ’ינצ’ילות – בואו ניסע לאיזה צימר!

יאללה, עוד שבועיים. מנסים לקנות מה שאפשר, לאכול המון ברביקיו (למרות שקיצצנו דראסטית בבשר), נטוס לפלורידה לפארקים כדי לעשות כיף לילדים ו… הביתה.