הביתה בשמחה רבה (?)

בעוד שבועיים בדיוק נעלה על מטוס לישראל. כיוון אחד (למעט ביקורים, ואני מאוד מקווה לבקר). ננחת ביום שישי בבוקר, ישר לאווירת השישי האהובה עלי. לאווירת יום השישי שהיתה כל כך חסרה לי בשנים הראשונות כאן, עד שהתרגלתי. ברור לי שזה לא יהיה אותו הדבר עם שלושה ילדים ועבודה. לא עוד לשבת על המרפסת עם “הארץ” בשקט. אבל אתם יודעים, משפחה, חברים, ים, טיולים. כל מה שנפלא ומענג וחפשי ופרוע בישראל.

יש ישראליות וישראלים שנשואים ובני ובנות זוג אמריקאים, עבורם הקלפים של החיים נטרפו וזה דווקא נראה לי נוח להנשא על הגלים ולא להצטרך להחליט ולשאת במחיר ההחלטה. אני לא רציתי להיות אותה ישראלית כל כך נחמדה שישבה לידי כשעמליה היתה תינוקת בדרכה לאיזו מדינה דרומית בארה”ב. הביאה הרבה ספרים ודיסקים בעברית. חגגו לילד בר מצווה בארץ (הילד לא מדבר מילה בעברית). רגל פה רגל שם. הייתי רוצה לומר שאני לא שיפוטית אבל אני מוכנה להרחיק עד ישראל כדי לא לגמור בשלולית הפתאטית הזאת. אני יודעת, עוד אקבל ריקושטים על המשפט הזה, אבל כמו שכבר גמרתי אומר: הבלוג הזה הוא שלי ולכן האישיות שלי והמחשבות שלי יוצגו פה בלי להתנצל יותר מדי.

אנחנו בתהליכים סופיים של מכירת הבית. מכרנו אותו בעצמנו וזה לא עניין של מה בכך בארה”ב, כולם מיוצגים על ידי מתווכים. אמרתי לטל שזה כמו בימי השטייטעל העליזים, את לא יכולה להתחיל עם מישהו, את צריכה שדכנית. לצד השני היתה מתווכת ועל כן עלינו לשלם לה (כן, אנחנו משלמים לה למרות שהיא מייצגת את האינטרסים של הצד השני) שלוש אחוזים מערך העיסקה. אם לנו היה מתווך היינו משלמים לה שלושה אחוזים ולו שלושה אחוזים – כעשרים אלף דולר, מטורף! גם העשרת אלפים האלו נדמים לי כטירוף אבל זו השיטה כאן. המוכר משלם למתווכים.

יהיה קשה לומר ביי לבית הנחמד והענקי שלנו, לגראז’ הצמוד, לגינה הקדמית שטל הפך אותה לגינה ועכשיו היא מניבה לנו ברוב טובה עגבניות, עשבי תיבול, קישואים ואפונה וגם עץ עמוס בתפוחים חמצמצים-מתוקים (קר השנה, התפוחים נפלאים). יהיה קשה להדחס לדירה של שני חדרי שינה אחרי כל השפע הזה. עוד דבר שקשה לי, ואני מתביישת בו כי זה נורא מטונף לערוג לדבר כזה: להגיד ביי לטרגט, קוסטקו וטריידר ג’וס. אני כזאת שטחית. היום ראיתי שעומד להפתח פה סניף של אנתרופולוג’י ולא ידעתי אם להתעצבן שזה לא קרה קודם או לברך שבזכות זה יש לי קצת יותר כסף בבנק. בקצב הזה איך שאלך יפתחו פה סניף של רוס.

עוד יותר מטונף זה להודות שלא יהיה לי קשה לעזוב את החברים פה. כי כבר כל כך הרבה באו והלכו. הכי קשה היה כשאן ופרדריק עזבו ביחד עם נחום ולילך לפני שנתיים. אבל היי: לפחות נהיה יותר קרובים גיאוגרפית לאן ופרדריק ונוכל לבקר אותם בליון וברור שנהיה מאוד קרובים לנחום ולילך. אני אוהבת נורא את קארי ואני חושבת שאפילו בסופ”ש הזה התקרבנו הרבה יותר וממש בילינו יחד את שישי-שבת-ראשון (וכשחושבים על זה גם את הסופ”ש שלפני כן ואת הסופ”ש הבא נבלה ביחד) אבל כשזה מגיע ללטוס עם החברות שלה לווגאס, היא לא סופרת אותי בתור חברה. מצד אחד זה מובן כי יש לה חברות וותיקות (כמו חבורת הצ’ינצ’לות שלי שאפילו עשר שנים לא המיסו את הדבק שמדביק בינינו), מצד שני, מי סיפרו אותי פה בתור חברה. צ’ינצ’ילות – בואו ניסע לאיזה צימר!

יאללה, עוד שבועיים. מנסים לקנות מה שאפשר, לאכול המון ברביקיו (למרות שקיצצנו דראסטית בבשר), נטוס לפלורידה לפארקים כדי לעשות כיף לילדים ו… הביתה.

Advertisements

5 thoughts on “הביתה בשמחה רבה (?)

  1. כי בסופו של דבר הכי טוב בבית והבית הוא איפה שהלב בוחר ונראה לי שהלב שלך בחר והוא לוקח אתכם אחריו. מאחלת לכם נחיתה נעימה והסתגלות הדרגתית ומפנקת ואושר בשביל החדש ישן הזה.

  2. הי מיכלי,
    שמחה לשמוע שאתם חוזרים,
    מאחלת לכם ולילדים התאקלמות טובה ומהירה
    איפה תגורו בארץ?
    מקווים להיפגש בקרוב,
    ליאור ומיכאל

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s