ילדה סוכר

יש! יש! יש! יש לי אינטרנט נורמלי.

נחתנו כאן ביום שישי, השישה עשר לאוגוסט, לפני שבוע וחצי. שבוע וחצי שנראה כמו שנה. יש לי חברה שאומרת שבישראל הזמן חולף הרבה יותר מהר מבכל מקום בעולם ובאמת זה נראה כמו שנה. בהתחלה נשארו יומיים או שלושה אצל ההורים ואז עברנו לכאן. למעונות למשפחות. אצה לו הדרך, לטלכה והוא החליט שעוברים ויהי מה, גם בלי מיטות ובלי כלום. לפעמים לא שווה להתווכח. לקחתי דלי, מגב וחומר ניקוי, עשיתי ספונג’ה ובכיתי. אולי אני נשמעת כמו איזו נסיכה מפונקת ודרעקית אבל קשה להתרגל לדירה בגודל חמישים מטרים רבועים אחרי המאה שמונים שהיו לנו (וזה בלי לספור את המרתף והחניה הכפולה).

כמו כן הלכנו לאלף משרדי ממשלה ולפתוח חשבון בנק ולסדר אלף סידורים וזה גם לאההגדרה שלי לכיף חיים. כמובן שסאגת המכולה לא השתיימה כל כך מהר ואתמול אחרי יומיים וחצי ימי ביריוקרטיה היא הגיעה. כמובן ששמחתי מאוד לפגוש בכל הדברים (הייתי רוצה לומר שאני אחת שלא אוהבת דברים, אבל השמחה לפגוש בעיקר בשטויות שלי כמו ציוד מלאכת היד הצנוע שלי או כלי המטבח הרבים שלי שימח אותי מאוד. כן, היה מאוד שמח עד שהבנתי שאני צריכה לסדר את הכל.  מזלי שההורים שלי כאן והם מגיעים כמעט כל ערב. יש להם גם חוש סדר מאוד מפותח בניגוד אלי (החליפו אותי בטעות בלידה, רק שתדעו)

אני חייבת לומר שחרף יאיר לפיד הדגנרט הגדול ביקום שרק ביבי מתחרה בו בעוז אני ממש אופטימית. אני לוקחת את הקשיים בסבבה. הקשיים שלי הם בעיקר כוללים את העובדה שישראלים הם חסרי כל נימוס בסיסי. כשהגעתי לארה”ב, אני מודה ומתוודה, לקח לי הרבה זמן להתרגל לנימוסים. כן, נימוסים במובן הכללי. הייתי בהמה-כל-ישראלית ולא הבנתי מה לעזאזל הם מלחששים באוזני אקסקיוז מי בכל פעם שהם עוברים במרחק של שני מטר ממני. פשוט השתגעתי מזה. זה נראה לי פלצנות. מה, הם עשויים מסוכר?

היום אני עשויה מסוכר וזה קשה לי. קשה לי הזעפת הפנים כל אימת שאני נתקלת במבט של מישהו. קשה לי שאף אחד לא מציג את עצמו. קשה לי שהיום הנחתי יד על עגלה בסופר ומישהו צעק צעקה מאוד רמה מאחורי “תעזבי!”, קשה לי שכשאני עומדת בתור ונותנת לזאת מלפני קצת אוויר לנשימה והציצי שלי לא מתחכך לה בצוואר (אני גבוהה) אז ישר בא מישהו ונדחף מלפני. קשה לי שהכבישים גם הם שייכים לכל אינדיוודואל אבל לא לכולם ביחד. אני מתארת לעצמי שאני לא אוכל להמשיך להיות עשויה מסוכר ושאצטרך לשוב לסורי, מעניין מה  יקרה כשאפגוש חברות אמריקאיות בתום תקופת ההסתגלות, כשאחזור להיות בהמו-ישראלית.

נכון שיש המון דברים טובים כמו מזג האוויר, אתן לא מעריכות כמה זה נפלא לבלות עשרה חודשים במזג אוויר שניתן לשהות בו בחוץ מבקום עשרה חודשים של רוחות עזות ומקפיאות. החופש של הילדים, גם אם זה לא מה שהיה לפני שלושים שנה. המשפחה עוטפת אותנו בהמון חום ועזרה וזה שווה המון. אפילו ההקלה בידיעה שלא נצטרך לקושש חברים לחגים. (אם החברים שלי קוראים את זה, דעו לכם שאתם נקניקים מאין כמוכם).

אז הנני כאן. ממש כאן. לטוב ולרע ואין כבר ברירה, הלא כן?

Advertisements

6 thoughts on “ילדה סוכר

  1. את מונה דברים טובים וחשובים וזו הזווית להסתכל. (אמרה זו שצריכה עכשיו לקושש חברים לראש השנה).
    את באמת מסוגלת לחזור להיות בהמו ישראלית? אני נוטה לחשוב שברגע שמודעים לזה אי אפשר לחזור אחורה.

  2. ברוכים השבים.
    וכמישהי שכל חייה גרה בארץ, אני יכולה לומר לך, שגם אני לא מתה על חוסר הנימוס פה. אני מנסה להיות מנומסת כמה שאפשר, אבל כשצריך חושפת שיני זאב.

  3. מעריצה אותך שמצאת זמן לכתוב בלוג אחרי 10 ימים!
    אנחנו כאן כבר שישה שבועות ועוד לא התאפסנו על עצמנו
    ובכל זאת – נהנים כמעט מכל רגע. ישראל מקום מדהים כל עוד אתה לא מתחכך ברחוב. (תמיד כולם פה היו כאלה בהמות?!)
    אז צריך למצוא מישהו שיעשה לך את הסידורים, מה שממקסם את זמן החברים והמשפחה – והרי בשביל זה חזרנו לא?
    וחוץ מזה – יש פה את האוכל הכי טעים בעולם.
    ד”ש ותהיו חזקים 🙂

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s