עוד יהיה

אחרי כל כך הרבה שנים בהן הרגלתי את עצמי שלא להתגעגע לחגים בישראל וגם לא לימי השישי, אני ממש צריכה להרגיל את עצמי להתרגש שוב מחדש בחגים. אני עדיין מחכה שתגיע ההתרגשות של ראש השנה ואז נזכרת שהחג כבר עבר וצריך יהיה לחכות שנה שלמה. בעסוש. כלומר: היה נפלא ואמא של טלכה אירחה למופת כפי שהיא תמיד יודעת והיתה משפחה והיה כל כך נעים ובכל זאת לא התרגשתי. אולי זה, ככתוב, בגלל שהרגלתי את עצמי להיות אדישה לחגים ואולי זה מפני שיש עלינו עומס אדיר עם המעבר הזה. כן, עדיין, עוד מעט חודש בארץ.

תמיד הסתקרנתי לדעת מה מהגרים ישראלים בארה”ב חשים, רציתי בעצם לדעת מה אני מרגישה בנוגע להגירה. אבל כל אחד הרגיש דברים לגמרי שונים. לא כל כך מצאתי גם מידע ברשת על הגירה. משהו אנתרופולוגי, איזשהו נראטיב. ועוד יותר קשה למצוא סיפורי “חזרנו לארץ”. אני חייבת לומר, שבניגוד למה שחשבתי שארגיש (אני טועה הרבה בזמן האחרון) אני מרוצה באופן דבילי ביותר. אני מרוצה מהמפגש עם המשפחה והחברים ומהחופש היחסי של הילדים. כמובן שמערכת החינוך פקקטה (אולי אכתוב על זה פוסט?) ונתניהו ויאיר לפיד מבית סלית’רין שמחסלים פה כל חלקה טובה וערסים וחוסר נימוס. אבל היום כשאניטה באה לאסוף אותי למסעדה (אתם יודעים שכל עובדי המסעדות בגילאי העשרים רואים בנו כזקיינים? נכון שיעבור להם בעוד עשר שנים, זה לא מונע ממני להתבעס) הבנתי שבשביל הדברים האלו חזרנו.

אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי, בטח הפוסט הזה הוא העתק מדוייק של הקודם, אבל הקשבתי ל”עוד יהיה” וזה היה מרענן להקשיב לשיר שאני כל כך אוהבת בלי להתגעגע.

Advertisements