כמעט חודשיים עברו ואיכשהו אני יכולה להגיד שיצאתי מבין הריסות המעבר. טלכה, אם היה לידי, היה כועס עלי על הניסוח הדרמטי-מורבידי-אנא ערף. מה לעשות שנישאתי לבעל מתוק ואופטימי שלא מרשה לי ליילל. אבל אני דורשת את פינת היללות שלי ואם אין בלוגי לי, מי לי? חוץ מזה שאני בטוחה שבעוד שנה הוא ישכח את חבלי המעבר: המכולה המחורבנת, הסידורים באין ספור משרדים, הביריוקרטיה, קשיי ההסתגלות והעובדה שאף אחד לא נותן לאנשים לצאת בנחת מהמעלית.
לא יודעת אם סיפרתי אבל אנחנו גרים כעת בדירה מזערית עם שני חדרי שינה. הילדים ישנים בחדר אחד ואנחנו בשני. כמעט כל ערב עמליה, לה אנרגיות בלתי נדלות, שואלת בקול צפצפני-תינוקי את הילדים: נכון שהלכנו לדיסנילנד? נכון שהדלת נפתחה ונכנסנו לבית של סינדרלה? נכון שהארון דיבר? נכון שאור רקדה עם בל? נכון שראינו את פו הדב וטיגר? ועוד ועוד שאלות שחוזרות על עצמן בסבב. הילדים לא נרדמים, בן עוד מספיק חביב כדי לספוג את הכל בנחת אבל אור צועקת ומשתוללת (גיל ההתבגרות, עוד שלושה חודשים בול בת 11 אבל הוא כבר כאן). בקיצור, לא משעמם פה. בעוד כמה שבועות נעבור לדירה יותר גדולה ולה חצי חדר נוסף, מקווה שהגדולים ירשו לנו לשכן את את פצצת האנרגיה בחדר משלה ושם היא תוכל להאזין למיטב סיפורי הילדים עד שהיא תיפול שדודה באחת עשרה בלילה. כמובן שגם למעבר הזה אני צופה עצבים ועבודה מרובה, כמה שאני אוהבת חתולים אף פעם לא הצלחתי לנחות על הרגליים.
מה עוד צריך לעשות? להעביר כמה זוזים מהחשבון שבגולה לזה שכאן, לסדר לילדים ביטוח בריאות כבר (הסתיו פה! כולם נכנסים לדיכאון חורף בלי לדעת מהו דיכאון חורף אמיתי) ולמצוא עבודה (המון סימני קריאה). כמו כן הקינקט לא מחובר למחשב (אין לנו טלוויזיה כי אנחנו מתנשאים ועילאיים) דבר שמפריע לי ברמות היסטריות כמעט ואני חייבת עוד ספריית כוורת. הא, בדירה הבאה.
גם תמונות מהמצלמה אני לא יכולה להוריד כי הכבל של הזיכרון החיצוני החליט ללכת פארש אבל טל עכשיו בארה”ב, שזה טוב ממש כמו כרטיס טוב במונופול: אני מצפה לגודיז כמו גולדפיש ומאק אנ צ’יז מחד ואגוזים (מה זה המחיר המטורף בארץ?) מאידך.
אני מקווה שביום מן הימים יהיה לפוסט הזה ערך, כי כמו כולם אני חווה ושוכחת אבל אתם יודעים מה? ההורים המתוקים שלי שמרו לי ארגז עם מכתבים, יומני ומחברות מגיל חמש עד עשרים ואחת. ברכה תבוא על ראשם. ביום שישי ישבתי במחסן ובכיתי מרוב התרגשות על מחברת הציורים לגיל שש מגן אלישבע, ומכתביות מודרן טוקינג וקופסאת עץ שאהבתי מבית סבא סבתא ז”ל ועכשיו אני מבינה שאולי אני חושבת שנתקעתי בגיל 19, אבל אני מסתכלת על עצמי בת ה תשע עשרה בחיבה כי אחרי הכל כשאני רואה את הנשל שהשלתי, אולי בכל זאת קצת גדלתי, ולא רק במתניים.
michalica 