אמא של פיונה

ערב ירד ואני מלאה במחשבות עגומות. זו סתם שטות להיות מלאה במחשבות עגומות אבל זה מה שיש.

לפעמים אנחנו עוברים לרגע על יד אנשים, או שאנשים עוברים על ידנו לרגע ויש איזו הרגשה סובייקטיבית לגמרי, לאחד הצדדים, שהעובר אורח שלידו – חיינו נקשרו בחייו, אפילו שזה לא נכון.

כשהגעתי לאן ארבור התחלתי לקרוא בלוג של בחורה מהממת. הכל היה אצלה מהמם: הבית המושלם שלה, האומנות המדהימה שהיא יצרה, פרק היד שלה עם צמידים מושלמים (שהיא הכינה, כמובן) ושני ילדים מתוקים שאחת מהן בדיוק בדיוק בגיל של אור והן ממש התאימו האחת לשניה, על פי התיאור בבלוג. לפני שנה וחצי אור באה אלי נרגשת וסיפרה שהושיבו אותה בשורה עם שתי ילדות מקסימות – אמה ופיונה. הן גם הפכו להיות שלישיה צמודה ואמה ופיונה הן באמת מקסימות. פיונה היא הבת של הבלוגרית ההיא. היא עברה לבית הספר של אור כי ההורים התגרשו. התחברתי עם האמא האמנית המהממת. ״את נראית טוב״ אמרתי לה. ״אני מרגישה חרא״ היא ענתה.

בינתיים הבן שלה נכנס לכלא כי בעיר המחורבנת שלנו (שבה התגוררנו עד לפני כמה חודשים) מכניסים ילדים לכלא על ציור של גרפיטי. פלוס קנס להורים. עכשיו לפני איזה חודש האמא כותבת בפייסבוק שגילו לה סרטן השד. שיט שיט שיט. מה זה צריך להיות? זה כל כך לא הוגן שבא לי לתת אגרוף לעולם הזה.

אני לא יודעת למה אני בכלל נכנסת לסחרור מהקטע הזה. אני כל כך אוהבת את פיונה. היא כל כך טובה ונדיבה וחכמה וחברה טובה ומוכשרת (אני מדברת על בת ה 11) וכל כך קשה לה עם הכל ועכשיו כדי להוסיף על הכל: אמא חולה. אוף. אגרוף לעולם הזה.

 

סלט פסטה בסגנון אסייתי

שלג בנובמבר זה מקסים. להתעורר ולראות את הפתיתים המנצנצים האלה נופלים ברכות על הקרקע ולשמוע את צהלות הילדים. לתכנן מתי ניח את המזחלות לפארק הסמוך ומתי נצא לסקי. אבל השנה החורף באן ארבור ארוך וקשה, מלא , בימים של מינוס עשרים מעלות ומטה וכבר ירדו למעלה משני מטרים של שלג במצטבר, במרץ בכלל נמאס מכל העסק הזה ועדיין מינוס שש עשרה מעלות כרגע.  כל כך שמחה שאני לא שם החורף., יסלחו לי כולם. החורפים היו קשים אבל לא יודעת איך הייתי שורדת את החורף הזה.

כמובן שיש למה להתגעגע ואחד מהדברים הקטנים והמטופשים הוא סלט הפסטה של ספרואו מרקט. ברגע שטעמתי אותוהתאהבתי. למעשה אור קוראת עכשיו סדרת ספרים על ילדה שיודעת להכין מאכלים קסומים שכל מי שטועם אותם מכושף מיד. אז כנראה שזה אחד המתכונים. גיגלתי בבית את הרכיבים וגיליתי את המתכון ועכשיו הגיע הזמן שאתם תהנו. הוא גם מתכון סבלני במיוחד כך שהצמחונים יכולים להחליף עוף בטופו ולהוסיף ירקות מוקפצים (גזר, פלפלים, אדממה, זוקיני – יש לי הרגשה שהכל הולך) שונאי הכוסברה יכולים פשוט להשמיט אותה מהמתכון , רק אל תתעסקועם חומרי הרוטב, הם מושלמים כפי שהם.

pasta

סלט פסטה ועוף בסגנון אסייתי

רבע כוס סומסום

 חבילת פסטה

עוף צלוי – חצי קילו (צליתי בתנור חזה עוף בסויה, מירין ושמן סומסום)

שלוק של שמן נייטרלי (קנולה?)

שליש כוס רוטב סויה

שליש כוס חומץ אורז

כפית שמן סומסום

שלוש כפיות סוכר

חצי כפית תבלין ג’ינג’ר

רבע כפית פלפל שחור גרוס

שליש כוס כוסברה קצוצה

שליש כוס בצל ירוק קצוץ

הכנה:

מבשלים את הפסטה על פי ההוראות

קולים את הסומסום במחבת

(צולים את העוף חצי שעה בתנור (הכנתי לו מעטפה מנייר אפיה שיקבל את טעמי הרוטב ולא יתייבש)

 שמים את כל חומרי הרוטב בצנצנת ומנערים היטב (סויה, חומץ אורז, , ג’ינג’ר, שמן רגיל, שמן סומסום, סוכר, פלפל שחור)

מרכיבים – פסטה מסוננת בקערה, חותכים את העוף לחתיכות בגודל ביס ומוסיפים לקערה, סומסום קלוי, רוטב ועשבי .תיבול לקערה

בתיאבון!

חרטה

לפני שנים רבות בארץ קרובה קרובה, בעיר ממש ממש קרובה, החלטתי ללמוד באוניברסיטת העיר הקרובה ממש. נכנסתי אל המוסד הגדול והמהולל כשאני רועדת כעלה נידף מה שהוביל ישר לסימון שלי כמטרה קלה ללעג. היו אלה שימשון ויובב שירדו עלי השכם וערב. פניתי אל הבחורה העוד פחות חברתית ממני ונהינו חברות, מה שגרם לשמשון ויובב בכלל להתפרע עלינו.

יום אחד ניגשתי לשמשון ואמרתי לו: “שמשון, אני הולכת לשבת על ידך עד שתאהב אותי” כן, במילים אלה. לא אהבה רומנטית כמובן כי כידוע לכם יש טלכה אחד בלבבי, אלא הכרה במגניבותי הנחבאת אל הכלים. ובכן, מאותו היום ישבתי על יד שמשון ויובב והם גילו לי שיש לבחורה הלא חברותית הרגל מגונה של (מזהירה מראש את רכות הלב לא לקרוא הלאה, או לקרוא אבל להיות מוכנות להגעל כהוגן) לאכול את הקוזייפקות/בוגרס/נזלת יבשה של עצמה כל פעם שהיא חושבת שלא מסתכלים עליה.

זה היה שיעור שקט ב”הדג המלוח בראי הזמנים” ואני ישבתי שתי שורות מהלא חברותית. שמשון מרפק אותי בצד אחד ויובב בשני והצביעו על הלא חברותית. לא יכולתי להתאפק ופרצתי בצחוק גדול ועל כן גם זכיתי לראשונה בחיי להיות מועפת אחר כבוד מהכיתה.

אחרי זה הלא חברותית חדלה מלהגיע לאוניברסיטה. שנים שהיו לי נקיפות מצפון על כך שנטשתי אותה לטובת שמשון ויובב ונגררתי לתעלולים שלהם כאחרונת הפינוקיו.

לפני כמה זמן מישהי עם שם דומה כתבה כתבה ממש מגניבה בביטאון האומנות של העיר הקרובה, לא מצאתי אותה באינטרנט אבל פתאום גיליתי שיש לה אתר חמוד על חיי לילה (ויום) בעירינו הנידחת. ישר כתבתי לה תודה ושאני אוהבת את הבלוג שלה ודקה אחרי ששלחתי את האימייל, טרחתי לברר מי עומדת מאחורי השם ההוא. זאת היתה לועסת הקוזיקים. כשהיא שלחה לי מייל תודה בחזרה כבר לא עניתי וגם ישר חסמתי אותה בפייס שלא תראה את הפרצוף שלי בחיפוש אחר שמי. אני יודעת, נורא בוגר מצידי. אבל הנה לכם אחת החרטות של חיי. איך הלבנתי את פניה ברבים ועכשיו זה כבר בכלל בכלל לא נעים.