אמא של פיונה

ערב ירד ואני מלאה במחשבות עגומות. זו סתם שטות להיות מלאה במחשבות עגומות אבל זה מה שיש.

לפעמים אנחנו עוברים לרגע על יד אנשים, או שאנשים עוברים על ידנו לרגע ויש איזו הרגשה סובייקטיבית לגמרי, לאחד הצדדים, שהעובר אורח שלידו – חיינו נקשרו בחייו, אפילו שזה לא נכון.

כשהגעתי לאן ארבור התחלתי לקרוא בלוג של בחורה מהממת. הכל היה אצלה מהמם: הבית המושלם שלה, האומנות המדהימה שהיא יצרה, פרק היד שלה עם צמידים מושלמים (שהיא הכינה, כמובן) ושני ילדים מתוקים שאחת מהן בדיוק בדיוק בגיל של אור והן ממש התאימו האחת לשניה, על פי התיאור בבלוג. לפני שנה וחצי אור באה אלי נרגשת וסיפרה שהושיבו אותה בשורה עם שתי ילדות מקסימות – אמה ופיונה. הן גם הפכו להיות שלישיה צמודה ואמה ופיונה הן באמת מקסימות. פיונה היא הבת של הבלוגרית ההיא. היא עברה לבית הספר של אור כי ההורים התגרשו. התחברתי עם האמא האמנית המהממת. ״את נראית טוב״ אמרתי לה. ״אני מרגישה חרא״ היא ענתה.

בינתיים הבן שלה נכנס לכלא כי בעיר המחורבנת שלנו (שבה התגוררנו עד לפני כמה חודשים) מכניסים ילדים לכלא על ציור של גרפיטי. פלוס קנס להורים. עכשיו לפני איזה חודש האמא כותבת בפייסבוק שגילו לה סרטן השד. שיט שיט שיט. מה זה צריך להיות? זה כל כך לא הוגן שבא לי לתת אגרוף לעולם הזה.

אני לא יודעת למה אני בכלל נכנסת לסחרור מהקטע הזה. אני כל כך אוהבת את פיונה. היא כל כך טובה ונדיבה וחכמה וחברה טובה ומוכשרת (אני מדברת על בת ה 11) וכל כך קשה לה עם הכל ועכשיו כדי להוסיף על הכל: אמא חולה. אוף. אגרוף לעולם הזה.