ארה״ב, מדריך לרילוקיישן

דברים טובים בחיים תופסים אותך בהפתעה. (גם דברים רעים, אגב). אבל אותי מצאה שיר, בעקבות הבלוג שלי ״ישראלים באן אמבופ״ (לא באמת אן אמבופ) והיא פשוט מקסימה ויש לי קצת קראש עליה. בעוד חודש וחצי הם ימצאו את עצמם באן אמבופ ולכן אני מנסה לעזור לה להתמצא בתרבות האמריקאית כדי להקל מעט על השוק שהיה מנת חלקי כשנחתתי למים הקרים של קליפורניה החמה.

עשה ואל תעשה – חוקי הבסיס של ארצות הברית של אמריקה:

אסור לנעוץ מבטים. ישראלים לא שמים לב לזה כי זה טבע שני, אסור לנעוץ מבטים באף אחד ואם יצרת קשר עין לחצי שניה עם מישהו או מישהי, שומה עליך לברך בשלום חביב פלוס חיוך.

מרחק – בניגוד אלינו, האזייתים, לאמריקאים חשוב מאוד לשמור על מרחק פיזי גדול ולכן צריך לעמוד במרחק גדול מבן השיח שלך ובשום אופן לא להתקרב להוא שלפניך בתור, אל דאגה, אף אחד לא ישתחל עם עגלה לפניך כי יש דבר כזה שנקרא נימוס והוא חי ובועט בארה״ב. אם אתם רוצים לעבור במרחק של פחות מחצי מטר ממישהו אחר, יש לומר אקסקיוז מי.

לצעוק – אל. אסור להביע רגשות שליליים ואם הילד משתין מראש המגלשה (קרה לחברתי הצרפתיה) אתה פשוט לוקח את הילד לצד ומסביר לו בשקט אך בתקיפות: ״את זה אנחנו לא עושים אף פעם״. החלטת לצעוק על הילד בפרהסיה? התכונן לנידוי חברתי. אני מוסיפה ואומרת שיש לשמור על הילדים כל הזמן ולהשגיח שהם לא מציקים לילדים אחרים ולא צועקים או משחקים בכדור באמצע שעת סיפור נניח, לאמריקאים אין שום סובלנות לשטויות של הישראלים.

סופרמרקט – תורך הגיע? אתה לא זורק את המצרכים בחמיצות על הרצועה הנעה, אלא יוצר קשר עין מהיר עם הקופאי/ת, מברכה לשלום ןמתעניין בשלומה ורק אחר כך מתפנה למלאכת הנחת המצרכים (אלא אם כן שעת העומס ואז מניחים את המצרכים ורק אז כשהקופאי/ת מתפנה שואלים לשלומו. כמו כן הקופאי/ת אורזים ורצוי הביא שקיות רב פעמיות מהבית. (ולקנות בטריידר ג׳וס, הסופר האדיר ביקום).

דלתות – לפתוח ואם יש מישהו מאחוריך, לתת לו להכנס קודם. גם לתת לאלו שיוצאים מהמעלית לצאת קודם. אני לא מאמינה שאני צריכה לכתוב את זה בכלל, (בעיקר לך שיר, שאת מנומסת ומהממת) אבל בישראל לא עושים את זה :(.

הוזמנת לבית של מישהו? תשאל מה להביא. תעזור לפנות מהשולחן ותשטוף כלים. לא, אני לא צוחקת.

בריכה

מה שמותר פה אסור בארה״ב ולהיפך. לא צריך כובע ים גם אם השיער מגיע לך לקרסוליים. מותר לקפוץ. אסור מצופים וגלגלי ים וכל אביזר מתנפח רק חליפות הצפה מקלקר מצופה בבד. אסור לרוץ ולאכול בקרבת הבריכה. עולם הפוך.

אסור! לקלל, לומר פאק ואפילו שיט. אתם שומעים את זה בכל הסרטים? החיים זה לא סרט.

ילדים

את זה מצאתי הכי טריקי בהתחלה: מקבלים הזמנה ליום ההולדת שבועיים או שלושה מראש. חייבים להגיד אם אתם באים או לא (יש טלפון או אימייל לתגובות המוזמנים). מתנה בסביבות ה 20 דולר בטרגט.  הילדים האמריקאים גותבים מכתבי תודה על כל מתנה ולכן ההורים עורכים רשימות של מי הביא מה כדי שהילד יכתוב ״תודה על הפאזל״ ״תודה על הבובה״. פסיכי, אבל נכון (למרות שיש בהכרת התודה הזאת משהו נחמד מאוד).

לא להעלים עין מזה שהילד או הילדה מרביצים או דוחפים (לא שחשדתי בך, שיר).

לסיום: הביריוקרטיה מבאסת בהתחלה, הגעגועים קשים תמיד אבל בעיקר בחגים ובימי שישי, לא תמיד יבינו אתכם ולא תמיד אתם תבינו אותם (זה קורה לאלה שחיים גם עשור בארה״ב) ואין גבינה לבנה. פשוט אין. אבל! זו חוויה והרפתקה שתתן לכם המון: שפה, תרבות, משפחה מלוכדת, הזדמנויות להנות, דברים חדשים שעוד לא ראיתם, סופ״ש של יומיים שלמים עם הילדים, חברים חדשים והכי חשוב: שופינג… שיהיה לכם פשוט נפלא וקחו את הטוב מכל דבר.

Advertisements

מזל שניקיתי

רמי, אני משלמת 250 שקלים על עוזרת לשבוע. חשבתי שסיכמנו בינינו שלפחות 24 שעות הבית ישאר נקי

(מוטו)

אז אחרי ששלושה ימים ברציפות ניקיתי את הבית, טלי, חברה של אורצ’וק הגיעה לכאן ושיבחה אותי על הניקיון. עכשיו, שלא יקל הדבר בעיניכם, טלי גרה במוזיאון בתי המרקחת. נקי בבית שלה כל כך שהיא סיפרה שאם השלט לא ניצב בתשעים מעלות לטלוויזיה, אמא שלה מתחרפנת. היא אף הגדילה עשות ונשכבה על הרצפה להרגיש את הניקיון. זה היה בשעה חמש אחר הצהריים.

בשעה רבע לשמונה חזרתי מחברה. בשמונה ורבע בן חזר הביתה מרוח בבוץ מכף רגל ועד ראש. באמת. לא סתם כביטוי. הוא היה מכוסה בשכבה עבה של בוץ רטוב. מיד קראתי לטל שיחזה בנס המהלך. אחר כך הזהרתי אותו שלא יזוז עד שאצלם אותו. אחר כך הוא נכנס עם הבגדים והנעליים לאמבטיה שהלבנתי ביום שבת. יודעים איך הרצפה נראית עכשיו? כמו הקרקע של דיר חזירים. היה מאוד שווה לנקות

(יש מצב שאני צריכה חופש של כמה ימים מהמשפחה)

מי תצילני?

אני חייבת להתוודות. יש לי הרגשה שכל מי שהכיר אותי מהגלוג הקודם יודע שאני תמיד סובבת סביב אותה נקודה. חייבת קודם להקדים ולומר: בג׳אגלינג של החיים, השבח לאל, אני מחזיקה את מרבית הכדורים באוויר: יש לי בן זוג מדהים ואני עובדת יפה על תחזוקת הזוגיות, הילדים שלי כאלה טובים וחמודים ששמעם יצא למרחוק וכל השכונה מדברת על הילדים הטובים של משפחת כ׳. כמו כן אנחנו דואגים לטפח אותם ולקחת אותם המון לים ולבריכה, לטיולים, למוזיאונים, להרצאות, לרכיבות על אופניים. יש לי עבודה נפלאה שאני אוהבת מאוד ומבחינתי זה נס מפני שעד לפני כמה שנים לא הצלחתי להרים את הכדור הזה באוויר: הוא היה יותר כמו כדור באולינג עבורי אבל מאז הצלחתי מאוד יפה בהוראה ובעבודה החדשה שלי יש המון מה ללמוד וזה ממש מלהיב אותי, האנשים בעבודה ממש נחמדים וגם צריך לשרת קהל ואני עושה את זה בהצלחה. מה עוד? יש לי תחביבים נחמדים, יש חברים ומשפחה נהדרת. באמת, הכל מעולה.

רק דבר אחד שהוא כמו לטפס על האוורסט עבורי. בכל תקופת חיים החל מאמצע גיל העשרים שלי, אני משתדלת למגר בעצמי דברים רעים ומתבייתת על מטרה ומשיגה אותה. לבשל, להפסיק לרכל, לא להיות מרירה ונרגנת, להיות אמא טובה, לעשות כושר (!). כל מיני החלטות לשנה החדשה שאני מתחייבת אליהם בכל נקודת זמן בשנה. רק שאת ההחלטה האחרונה, שהחלטתי לפני כל כך הרבה שנים, קשה לי מאוד לבצע. קשה לי להיות מסודרת.

אני מתוסכלת כל כך. ביום שישי, טלכה ואני סידרנו את הבית במשך כל הבוקר. בצהריים אחרי , שהילדים הגיעו ואכלו , נפלתי שדודה לשעתיים שנ״צ מרוב עבודה שהרבצתי. אפילו כשעמליה התעוררה משנ״צה שלה וקפצה עלי, סירבתי להתעורר. ביום שבת כשאור נסעה לרכיבה על סוסים וכל השאר הלכו לבריכה המשכתי לכבס ולשטוף כלים והיום, סוף סוף הגעתי לפינישים ואני לא מסוגלת להביא את עצמי לעבוד כמו אתון.

הבית יחסית מסודר אחרי כל העבודה אבל צריך להחליף מצעים שזאת חצי שעה של שיעמום היסטרי, ולסדר עוד קצת ולשטוף את הריצפה. לעזאזל: הנקודה היא שזה כל כך משעמם אותי. אני לא יכולה לחשוב על מה שאני עושה כי אני אמות מרוב שיעמום, אני לא יכולה לחשוב על מה אעשה כי הכל בתחום הניקיונות. אההה הצילו!

העניין הוא שזה מביך ביותר. אנשים נורמלים אשכרה שומרים על הבית שלהם מסודר ואין להם בעיה נפשית לסדר ולנקות. רק אני מרגישה שהחיים קצרים מדי עבור זה.

כל הפוסט המרנין הזה מביא אותי למסקנה אחת שהיתה חוסכת לי הרבה מילים ולכם את שתי הדקות שהקדשתם לכל העסק (לשווא!): חייבת עוזרת.

איפה היינו ומה עשינו

שאלוהים יעזור לי, למה אני כזאת סתומה? את השנה הכי קריטית מבחינת חוויות פיספסתי ולא כתבתי כלום ועכשיו אני גם לא אזכור כלום. כזה הוא טבע המיכליקה: שוכחת. אולי כולם ככה? כמעט כולם?

אז הרי החדשות ועיקרן תחילה. בדרך נס התקבלתי לעבוד בספרייה במוסד האקדמי הקרוב לביתי. זה כיף גדול ואני מרוצה עד השמיים. בעצם כולם במשפחתי מרוצים במובן הכללי. בן השתלב יפה, עמליה נולדה ישראלית מהדקה הראשונה בה צרחה כשיצאה מהבטן, טלכה מבסוט גם הוא ורק לאור האומללה עדיין קשה והיא נורא מתגעגעת וגם אני מתגעגעת לבית הספר שלה על ההצגות המדהימות שהרימו שם כל שנה ששנות אור מבדילות בינן ובין הטקסים העילגים-לאומניים של בתי הספר היסודיים פה (לא מכלילה באופן גורף). לפעמים כשבא לי להעביר דחקות (כל הזמן בא לי להעביר דחקות. או לאכול) אני צוחקת על הטקסים שלהם וממציאה כל מיני טקסטים אידיוטים כמו “רבין היה ראש הממשלה של מדינת ישראל, עכשיו הוא מת והוא כבר לא ראש הממשלה של ישראל”. בחיי, התמונות ממסיבת הסיום הבית ספרית (כיתה ה’ היא הכיתה האחרונה ביסודי) מעכה לי את הלב.

כמו כן טיפחתי לי תקוות לטוס לבקר השנה, לשכשך באגמים, לאכול אוכל הודי, לעשות שופינג מטורף ולחדש את כרטיס הקורא בספרייה של אן ארבור (מה אתם צוחקים? אני שואלת ספרים דיגיטליים עם המנוי הנוכחי שלי) והתבדיתי. אנחנו לא טסים וזה מבאס לי את כל הצורה.

מצד שני, אני הולכת פה להופעות ומבטיחה לכם שהופעה אחת של הדג נחש שמה את הארקטיק מאנקיז בכיס הקטן. אין מה לעשות, פראובינציאלית בנשמה. מאלה שבלי שלמדינה הזאת יגיע כל הטוב הזה, עדיין מבסוטית אש. הו כן, ההופעה של הדג נחש. נסענו מטעם הספרייה לטיול בירושלים, בעיקר טיילנו בעיר העתיקה ואמרנו היוש לג’יי לנו. בחיי! הוא כל כך התרגש לפגוש אותי. אחרי שכל היום כיתתנו רגלינו ושוב שמתי פתק בכותל (והוא שוב עבד! איזה שוס עולמי) שבנו לחיפה הישר ליום הסטודנט של המוסד האקדמי הקרוב לביתי. גררתי את חברתי החדשה א’ (שהיא גם הקולגה המהממת והמצחיקה שלי) להופעות והתקרחנו כיאה וכנאה. כשחזרתי הביתה גיליתי שגם טלכה לא שם כי הוא שלך ליום הסטודנט. כן כן. אחר כך ר’ הראתה לי וידאו שלו קופץ באינפקטד משרום וגיליתי שהם היו שני מטר במורד הגבעה (חיפה) אוך, אם לא הייתי טוחנת את הסלולרי! טוב, גם ככה לא היתה קליטה.

וזה לא הסוף! ביום שלישי שעבר יצאנו לרקוד. הבעלים של העיר השניה (ז”ל) והסיטי הול (ז”ל) פתח עוד מועדון והוא מרים שם “ערבי ותיקים” האמת היא שחשבתי שערבי ותיקים זו סתם בדיחה על חשבוננו. נגיע לשם וכל האנשים ילבשו חולצות שחורות של להקות ויהיו ככה בגילי פחות או יותר. הלכנו לשם רק כדי לגלות ש א) כולם היו שם בני ארבעים ומשהו והמון בני חמישים. לא שיש בזה משהו רע, גם אני רוצה לרקוד בכזה גיל ובכל זאת, לא היו שם את האנרגיות של מקומות עם צעירים (ובמקומות עם צעירים מסתכלים עלי, הדודה הזקיינע שהגיעה לקרע עם מקל ההליכה), מה שכן היה שם זה… והנה הגענו ל ב’: מה כולם עושים בגיל 40? מתגרשים. זה פשוט היה מועדון פנויים פנויות וכנראה שהתחילו איתי ולא שמתי לב כי, אפעס, הייתי שתויה כהוגן. חברה שלי אמרה לי שאלה שבאו לרקוד איתנו לא עשו את זה כי המועדון היה צפוף. שזה נחמד. איך אמרה אמא של קוסטנזה? איי’מ סטיל אאוט ד’ר. זה היתרון הגדול שלי, כי אף פעם לא הייתי יפה, אבל אני מזדקנת לא רע. נה נה נה נה נה!

כמו כן אני רק מציינת את העובדה שאנחנו עדיין עוסקים במסעות כומתה ובערב שבועות הספקנו להיות אצל ההורים של טל ואצל דודה שלו, בשבועות עם חברים בקיבוץ, אחר כך יום במוזיאון המדע ואירוח של ההורים של שנינו. בסופ”ש נסענו לחברים בלהבות הבשן ובמלכיה, פלוס יום הולדת של אחיינית חמודה אחת, ביקור אצל ההורים שלי וסבתא שלי. היה יותר קשה לכתוב את זה מלחיות את זה, אבל הכי קשה היה לאכול כל כך הרבה. תשאלו את המכנסיים שלי.