איפה היינו ומה עשינו

שאלוהים יעזור לי, למה אני כזאת סתומה? את השנה הכי קריטית מבחינת חוויות פיספסתי ולא כתבתי כלום ועכשיו אני גם לא אזכור כלום. כזה הוא טבע המיכליקה: שוכחת. אולי כולם ככה? כמעט כולם?

אז הרי החדשות ועיקרן תחילה. בדרך נס התקבלתי לעבוד בספרייה במוסד האקדמי הקרוב לביתי. זה כיף גדול ואני מרוצה עד השמיים. בעצם כולם במשפחתי מרוצים במובן הכללי. בן השתלב יפה, עמליה נולדה ישראלית מהדקה הראשונה בה צרחה כשיצאה מהבטן, טלכה מבסוט גם הוא ורק לאור האומללה עדיין קשה והיא נורא מתגעגעת וגם אני מתגעגעת לבית הספר שלה על ההצגות המדהימות שהרימו שם כל שנה ששנות אור מבדילות בינן ובין הטקסים העילגים-לאומניים של בתי הספר היסודיים פה (לא מכלילה באופן גורף). לפעמים כשבא לי להעביר דחקות (כל הזמן בא לי להעביר דחקות. או לאכול) אני צוחקת על הטקסים שלהם וממציאה כל מיני טקסטים אידיוטים כמו “רבין היה ראש הממשלה של מדינת ישראל, עכשיו הוא מת והוא כבר לא ראש הממשלה של ישראל”. בחיי, התמונות ממסיבת הסיום הבית ספרית (כיתה ה’ היא הכיתה האחרונה ביסודי) מעכה לי את הלב.

כמו כן טיפחתי לי תקוות לטוס לבקר השנה, לשכשך באגמים, לאכול אוכל הודי, לעשות שופינג מטורף ולחדש את כרטיס הקורא בספרייה של אן ארבור (מה אתם צוחקים? אני שואלת ספרים דיגיטליים עם המנוי הנוכחי שלי) והתבדיתי. אנחנו לא טסים וזה מבאס לי את כל הצורה.

מצד שני, אני הולכת פה להופעות ומבטיחה לכם שהופעה אחת של הדג נחש שמה את הארקטיק מאנקיז בכיס הקטן. אין מה לעשות, פראובינציאלית בנשמה. מאלה שבלי שלמדינה הזאת יגיע כל הטוב הזה, עדיין מבסוטית אש. הו כן, ההופעה של הדג נחש. נסענו מטעם הספרייה לטיול בירושלים, בעיקר טיילנו בעיר העתיקה ואמרנו היוש לג’יי לנו. בחיי! הוא כל כך התרגש לפגוש אותי. אחרי שכל היום כיתתנו רגלינו ושוב שמתי פתק בכותל (והוא שוב עבד! איזה שוס עולמי) שבנו לחיפה הישר ליום הסטודנט של המוסד האקדמי הקרוב לביתי. גררתי את חברתי החדשה א’ (שהיא גם הקולגה המהממת והמצחיקה שלי) להופעות והתקרחנו כיאה וכנאה. כשחזרתי הביתה גיליתי שגם טלכה לא שם כי הוא שלך ליום הסטודנט. כן כן. אחר כך ר’ הראתה לי וידאו שלו קופץ באינפקטד משרום וגיליתי שהם היו שני מטר במורד הגבעה (חיפה) אוך, אם לא הייתי טוחנת את הסלולרי! טוב, גם ככה לא היתה קליטה.

וזה לא הסוף! ביום שלישי שעבר יצאנו לרקוד. הבעלים של העיר השניה (ז”ל) והסיטי הול (ז”ל) פתח עוד מועדון והוא מרים שם “ערבי ותיקים” האמת היא שחשבתי שערבי ותיקים זו סתם בדיחה על חשבוננו. נגיע לשם וכל האנשים ילבשו חולצות שחורות של להקות ויהיו ככה בגילי פחות או יותר. הלכנו לשם רק כדי לגלות ש א) כולם היו שם בני ארבעים ומשהו והמון בני חמישים. לא שיש בזה משהו רע, גם אני רוצה לרקוד בכזה גיל ובכל זאת, לא היו שם את האנרגיות של מקומות עם צעירים (ובמקומות עם צעירים מסתכלים עלי, הדודה הזקיינע שהגיעה לקרע עם מקל ההליכה), מה שכן היה שם זה… והנה הגענו ל ב’: מה כולם עושים בגיל 40? מתגרשים. זה פשוט היה מועדון פנויים פנויות וכנראה שהתחילו איתי ולא שמתי לב כי, אפעס, הייתי שתויה כהוגן. חברה שלי אמרה לי שאלה שבאו לרקוד איתנו לא עשו את זה כי המועדון היה צפוף. שזה נחמד. איך אמרה אמא של קוסטנזה? איי’מ סטיל אאוט ד’ר. זה היתרון הגדול שלי, כי אף פעם לא הייתי יפה, אבל אני מזדקנת לא רע. נה נה נה נה נה!

כמו כן אני רק מציינת את העובדה שאנחנו עדיין עוסקים במסעות כומתה ובערב שבועות הספקנו להיות אצל ההורים של טל ואצל דודה שלו, בשבועות עם חברים בקיבוץ, אחר כך יום במוזיאון המדע ואירוח של ההורים של שנינו. בסופ”ש נסענו לחברים בלהבות הבשן ובמלכיה, פלוס יום הולדת של אחיינית חמודה אחת, ביקור אצל ההורים שלי וסבתא שלי. היה יותר קשה לכתוב את זה מלחיות את זה, אבל הכי קשה היה לאכול כל כך הרבה. תשאלו את המכנסיים שלי.

Advertisements

3 thoughts on “איפה היינו ומה עשינו

  1. הידד וקנאה! בניו יורק הגשומה הרבה יותר טוב והרבה פחות מוצלח.
    (או משהו, זה נשמע עמוק כזה)

    וגם על העבודה. וגם על הפיזוזים, ועל ההתחלות. זה תמיד נעים לגלות שיש עוד אנשים עם טעם טוב.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s