מה שעובר עלי

המון זמן בוער בי ומדגדג לשוב ולכתוב וללהג על חיי. נכנסתי לבלוג כדי לראות איפה הייתי בפעם שעברה וזה היה בדיוק לפני חגיגת בת המצווה הנחמדת שערכנו לאור (באיזבלה בר במרכז הכרמל – היה ממש נעים ונחמד ומה שהכי חשוב: הבעלים של המסעדה היה מאוד נעים והוגן איתנו וגם עם צוות המלצרים שלו, וזה לא הולך ברגל). אחרי מסיבת בת המצווה, עמלי החליטה שהיא מטפסת על מגלשת צינור מן הצד החיצוני שלה, היא איבדה שיווי משקל ונפלה ושברה את המרפק. נכנסה לבית חולים כולל ניתוח ונשארתי איתה כמה שבועות בבית. בינתיים העיניינים בעבודה החלו לבעבע ולרתוח, לא בגלל היעדרותי. יאדה יאדה יאדה, דברים שאני מנועה מלספר, פוטרתי. כן כן כן. זה היה מקסים. אבל נלחמתי על מנת להשאר ועברתי באותו המוסד לעבודה אחרת.

ובינתיים, בכל החודשים שהזנחתי את הבלוג אני מוצאת את עצמי פעילה בלימודים שלוקחים את מירב ומיטב זמני; בישולים וניקיונות וטיול בלתי פוסק בבית; כמובן שהילדים החמודים בהם אני משתדלת לטפל ולטפח כל אחד ומה שהוא אוהב ורוצה. אור עברה לחטיבת הביניים רעות וכיף לה שם מאוד. אני כל כך מרוצה מזה שהיא נהנית ושיש לה מוטיבציה גבוהה כמו ביסודי (בימים שעוד גרנו באן אמבופ, ימים בהם היא לא ויתרה על יום בבית הספר גם כשהיא היתה חולה). בן בן מפתח את דמיונו ואת תחביבי ההנדסה שלו: עכשיו הוא בקטע של אוירונאוטיקה והוא חופר לי שעות על מטוסים (מרתק NOT)

עמליה היא, ובכן… עמליה! אני מרגישה שאני עדיין לומדת להכיר אותה מפני שהיא תינוקת הבית. הילדה מבריקה וגם גאון. אני מקווה שרובכם חברי פייסבוק שלי כי מדי פעם אני משחררת לאוויר העולם את הברקותיה המשעשעות.

אז זו היתה רק הבלחה, יש לי פוסטים עם נושאים שאני חושבת עליהם בראש, הם יגיעו במהרה בימינו אמן