ענייני ספריה

מרגישים שהתגעגעתי לכתיבה?

האמת שכעת אני בשלבי סיום של הלימודים ואני כותבת עבודות אקדמיות ואין דבר טוב יותר מאשר לכתוב בלוג על כל נושא שהוא כדי לשמן את הכתיבה. היום אני רוצה להתבאס בפניכם על התדמית המחורבנת של הספרניות. אני עובדת בפקולטה שעיקרה הנדסה ובואו נשים את הקלפים על השולחן: העבודה שלי לא מוערכת.

ראשית, יש ירידה גדולה בפניות לספריה מאז פרוץ ימי האינטרנט העליזים. תפקיד הספרנית הוא לא להשאיל ספרים ולא לסדר אותם על המדפים וגם לא לשלוף את המאמר הכי מהר. לכולם יש גוגל סקולר, בו הם מחפשים מאמרים וגוגל סקולר הוא מאוד זמין. העובדה שהמאמרים לא רלוונטיים? כמותם גדולה מדי על חשבון האיכות? לא ממש משנה לאף אחד. הסטודנטים מחפשים מאמרים בקלות רבה והם בטוחים שהם לא זקוקים לאף אחד.

אני גם יכולה לעזור בכל מיני דרכים שאינן דווקא חיפוש מאמרים אבל הסטודנטים ואפילו הפרופסורים יעדיפו לשבור את הראש חמש שעות על ציטוטים ולא לגשת להדרכה של רבע שעה אצלי. למה? כי הספרנית בטח איטית ואין בה תועלת. אני רואה את חוסר הסבלנות של כל מי שנכנס אלי לספריה, את המחשבה של: בטח יקח לה שעה למצוא לי ספר. הם לא מנומסים (אנדרסטייטמנט) ובאופן כללי, על אף הרצון הטוב שלי וסט הנימוסים האמריקאיים המשובחים – המפגש מהצד שלי, לא נעים. מהצד שלהם הם מראש מגיעים עם ציפיה לסבל מוחלט ולכן גם המפגש מצידם לא נעים.

העניין הוא שספריות אקדמיות לא עומדות במנותק מהפקולטה ולא מהאירגון הגדול יותר של האוניברסיטה/מכללה בה הן נמצאות. אם האוניברסיטה לא תבין את חשיבות הספריה ולא יהיה להם איכפת, מעמדה של הספריה יתדרדר. אם להנהלת הספריה לא יהיה איכפת או שהמטרות של ההנהלה והביצוע יהיו מגומגמות או לא רלוונטיות – הספריה פשוט תטבע. אני נמצאת במצב מתסכל מעט ומקווה שאיכשהו זה ישתנה, למרות שקשה לי להאמין.

Advertisements

עוד קצת על מראה חיצוני

קודם כל, היו די הרבה כניסות לפוסט הקודם. אז תודה לכל מי שנכנסה.

האמת שגם שוחחתי עם כמה מכן אחרי הפוסט הזה, תודה לכל מי שיצרה קשר.

אני רוצה לומר משהו על ביטחון עצמי: הוא לא קשור בהכרח במראה חיצוני וחוצמזה: ביטחון עצמי הוא דבר מורכב. כולנו סוחבים איתנו תיקים. גם הסרט שרץ לנו בראש וגם תגובות הסובבים אותנו, אצלי יש קורלציה חזקה מאוד בין הפידבקים החיצוניים להרגשה הפנימית וזו הסיבה בגללה מאז שהפסקתי לאסוף את השיער על העורף או לקצר את השיער כי לא היה לי כוח להתעסק בו – אז אני מקבלת אחלה פידבקים מהסביבה. וכמובן גם הדרך בה אני מתלבשת ומתאפרת ובכלל: אתמול הלכתי עם נעליים לא ממש מתאימות לבוש, אבל לא היה לי אכפת: הלכתי כמו קנדל ג’נר על מסלול והייתי מרוצה מעצמי ועל כן, יש סיכוי מעולה שבאמת נראיתי טוב.

והנה לינק מהמם שמדגים את דברי http://www.quickim.co.il/this-proves-the-stylist-every-woman-in-the-world-can-show-whatever-it-takes-the-make-up-hairstyle-and-the-right-clothes/

מה אתן אומרות?

לאהוב את עצמך

יש פוסט שמתהווה לי בראש כבר הרבה זמן, אבל הנושא שלו, על אף שנראה לי טריוויאלי – הוא נפיץ מאוד ועל כן אכתוב פה אזהרה. אני עומדת לספר לכם איך להעלות את הביטחון העצמי שלכם. בעיקר שלכן. אני יודעת שישנן נשים שיתנגדו לפוסט הזה מטעמי חיפצון, מישטור וכדומה. נא לזכור שמה שאני כותבת עכשיו זה מה שרץ לי בראש ואיננו מתנגש עם מה שיש לכן בראש ועל כן אשמח אם תגובות בסגנון מישטור וחיפצון וזה שאני לא מספיק פמיניסטית ידופדפו עוד לפני שאתן חושבות לכתוב לי את זה כתגובה.

עד שחזרתי לישראל, הבטחון העצמי שלי היה מאוד נמוך. מאז ומתמיד אני זוכרת את עצמי כביישנית גדולה. אפילו לא רקדתי מול ההורים שלי כדי שלא יחמיאו לי כי זה הביך אותי. תמיד השתדלתי להסתתר מכולם ולעמוד בצד. היתה לי הרגשה שאני לא האדם הכי בזוי ושאני לא באמת צריכה להצטנף בפינה או ללכת עם שקית נייר חומה על הראש, אבל בפועל – כשרציתי לדבר עם אנשים העדפתי לגנוז את התכניות האלו. כשהייתי צעירה, בגיל בו כל החברות שלי התחילו להתעניין בבנים וזה אפילו היה הדדי: אני לא יכולתי להוציא מילה מרוב ביישנות ודימוי עצמי נמוך. בנוסף לזה דאגתי שהחברה הכי טובה שלי תשפיל אותי. כן כן כן. יצאנו לבתי קפה ואפילו מועדונים כדי שהיא תשכח ממני ברגע שמישהו יביט לכיוון שלה או סתם תצחק עלי בפני כולם. מקסים, לא? הייתי הולכת ברחוב וערסים היו צועקים לי “מכוערת!” בלי שאפילו ביקשתי את דעתם המלומדה על המראה החיצוני שלי. הכל היה מקסים. למרות כל זאת, כשפגשתי את בן זוגי, בניגוד לעצות של “אם לא תאהבי את עצמך, אף אחד לא יאהב אותך” כן התאהבתי והוא התאהב בי ובאמת שזה היה ועודנו נפלא – אבל את הביטחון העצמי שלי לא הצלחתי להעמיד על הרגליים. לא משנה כמה הוא החמיא לי, לא האמנתי לו.

אז מה השתנה? בארה”ב יש הרבה מאוד דברים, חומריים ולא חומריים אבל באיזור בו גרתי, כולן לבשו בגדים מכוערים ביותר. אפילו יצאו לרחובות בפיג’מות! אז גם אני יישרתי קו ולבשתי בעיקר ג’ינסים, טישרטים ונעלי ספורט, בעיקר כי זו הסחורה בחנויות (או בגדים בסטייל של דודות). וגם לא התאפרתי והקפדתי על שיער קצוץ או קוקו המונח על העורף כי זה הכי נוח. לקח לי הרבה זמן להבין בכלל שאפשר להשתמש בתכשירי שיער שירסנו את התלתלים ולא אצטרך לאסוף או לקצוץ את השיער. אני חושבת שהמהפך הגיע כשהכרתי את נעה, בחורה בגילי – מהממת מכל הבחינות שהצליפה בי טאף לאב (יענו אהבה קשוחה) ואמרה לי ששיער קצוץ זה לא ואף אחת שמכבדת את עצמה לא לובשת ג’ינס וטישרט מכוערת של קבוצת הפוטבול המקומית. קצת הזדעזעתי אבל לא נרתעתי ולא השתבללתי: חשבתי שיש בדבריה המון אמת. בתמונה אני בת 33 נטולת איפור, עם קוקו על העורף. דווקא את האקססורי אני אוהבת עד היום!

33

ובאמת חצי שנה לאחר מכן שבנו לארץ והחלטתי שכל מה שלא השקעתי בלבוש בשנים שחלפו, אשקיע עכשיו. בכל חודש קניתי בגדים במאות שקלים. נכנסתי לקבוצות אופנה ואיפור ברשת בהן הרגשתי נח לחלוק (בקבוצת האופנה בעיקר) את האאוטפיטס שלי ולקבל ביקורת (חשוב לדעת לקבל ביקורת, לפעמים זה אגרוף בבטן, אבל תשתדלו להיות קשוחות: זה מרצון לעזור וישראליות אינן מנומסות במיוחד). ומקבוצת האיפור, על אף שלא חלקתי את התמונות שלי, לקחתי הדרכות נחמדות על איפור כי לא ידעתי איך להתאפשר בכלל ליום יום ולערב (למרות שהקבוצה הספציפית בה אני נמצאת מאכלסת כל מיני איפורים בטעם רע במיוחד, אבל תמיד ניתן לסנן בראש מה טוב ומה רע). בתמונות למטה: לבושה כמו בן אדם, שיער ארוך, צבוע ופזור! והאיפור דווקא מפורים: הדגשה של גבות פלוס קונטורים והיילייטים (נשמע כמו יידיש? ממליצה לכן לגגל מה זה אומר)

חוצמזה, עכשיו אני מוקפת במשפחה אוהבת ומפרגנת וחברות וחברים  שמפרגנים ויכולים לתת ביקורת כשזה לא זה באופן אוהב. חשוב גם לעבוד על עצמך: גם אם את נרתעת מקניות ומהקטע של למדוד בגדים, לכי עם חברה המצטיינת בצייד בגדים ותשתדלי לצאת מאיזור הנוחות שלך – אולי זה ירגיש מוזר ומביך בהתחלה, אבל אולי זה יעזור לך להיראות טוב יותר.

היום אני מקבלת המון פידבקים חיוביים שבכלל גורמים לי לעוף על עצמי והכל בזכות זה שלמדתי לקבל ביקורת ולשפר את ההופעה החיצונית. כן, אפילו לבחורות אינטיליגנטיות מותר להיות שטחיות ולהינות מאיך שהן ניראות ולהרגיש טוב עם עצמן.  בא לכן להתייעץ? עזרה פרו בונו אצלי בפייסבוק Michal Porat Carmon