מזל שניקיתי

רמי, אני משלמת 250 שקלים על עוזרת לשבוע. חשבתי שסיכמנו בינינו שלפחות 24 שעות הבית ישאר נקי

(מוטו)

אז אחרי ששלושה ימים ברציפות ניקיתי את הבית, טלי, חברה של אורצ’וק הגיעה לכאן ושיבחה אותי על הניקיון. עכשיו, שלא יקל הדבר בעיניכם, טלי גרה במוזיאון בתי המרקחת. נקי בבית שלה כל כך שהיא סיפרה שאם השלט לא ניצב בתשעים מעלות לטלוויזיה, אמא שלה מתחרפנת. היא אף הגדילה עשות ונשכבה על הרצפה להרגיש את הניקיון. זה היה בשעה חמש אחר הצהריים.

בשעה רבע לשמונה חזרתי מחברה. בשמונה ורבע בן חזר הביתה מרוח בבוץ מכף רגל ועד ראש. באמת. לא סתם כביטוי. הוא היה מכוסה בשכבה עבה של בוץ רטוב. מיד קראתי לטל שיחזה בנס המהלך. אחר כך הזהרתי אותו שלא יזוז עד שאצלם אותו. אחר כך הוא נכנס עם הבגדים והנעליים לאמבטיה שהלבנתי ביום שבת. יודעים איך הרצפה נראית עכשיו? כמו הקרקע של דיר חזירים. היה מאוד שווה לנקות

(יש מצב שאני צריכה חופש של כמה ימים מהמשפחה)

Advertisements

מי תצילני?

אני חייבת להתוודות. יש לי הרגשה שכל מי שהכיר אותי מהגלוג הקודם יודע שאני תמיד סובבת סביב אותה נקודה. חייבת קודם להקדים ולומר: בג׳אגלינג של החיים, השבח לאל, אני מחזיקה את מרבית הכדורים באוויר: יש לי בן זוג מדהים ואני עובדת יפה על תחזוקת הזוגיות, הילדים שלי כאלה טובים וחמודים ששמעם יצא למרחוק וכל השכונה מדברת על הילדים הטובים של משפחת כ׳. כמו כן אנחנו דואגים לטפח אותם ולקחת אותם המון לים ולבריכה, לטיולים, למוזיאונים, להרצאות, לרכיבות על אופניים. יש לי עבודה נפלאה שאני אוהבת מאוד ומבחינתי זה נס מפני שעד לפני כמה שנים לא הצלחתי להרים את הכדור הזה באוויר: הוא היה יותר כמו כדור באולינג עבורי אבל מאז הצלחתי מאוד יפה בהוראה ובעבודה החדשה שלי יש המון מה ללמוד וזה ממש מלהיב אותי, האנשים בעבודה ממש נחמדים וגם צריך לשרת קהל ואני עושה את זה בהצלחה. מה עוד? יש לי תחביבים נחמדים, יש חברים ומשפחה נהדרת. באמת, הכל מעולה.

רק דבר אחד שהוא כמו לטפס על האוורסט עבורי. בכל תקופת חיים החל מאמצע גיל העשרים שלי, אני משתדלת למגר בעצמי דברים רעים ומתבייתת על מטרה ומשיגה אותה. לבשל, להפסיק לרכל, לא להיות מרירה ונרגנת, להיות אמא טובה, לעשות כושר (!). כל מיני החלטות לשנה החדשה שאני מתחייבת אליהם בכל נקודת זמן בשנה. רק שאת ההחלטה האחרונה, שהחלטתי לפני כל כך הרבה שנים, קשה לי מאוד לבצע. קשה לי להיות מסודרת.

אני מתוסכלת כל כך. ביום שישי, טלכה ואני סידרנו את הבית במשך כל הבוקר. בצהריים אחרי , שהילדים הגיעו ואכלו , נפלתי שדודה לשעתיים שנ״צ מרוב עבודה שהרבצתי. אפילו כשעמליה התעוררה משנ״צה שלה וקפצה עלי, סירבתי להתעורר. ביום שבת כשאור נסעה לרכיבה על סוסים וכל השאר הלכו לבריכה המשכתי לכבס ולשטוף כלים והיום, סוף סוף הגעתי לפינישים ואני לא מסוגלת להביא את עצמי לעבוד כמו אתון.

הבית יחסית מסודר אחרי כל העבודה אבל צריך להחליף מצעים שזאת חצי שעה של שיעמום היסטרי, ולסדר עוד קצת ולשטוף את הריצפה. לעזאזל: הנקודה היא שזה כל כך משעמם אותי. אני לא יכולה לחשוב על מה שאני עושה כי אני אמות מרוב שיעמום, אני לא יכולה לחשוב על מה אעשה כי הכל בתחום הניקיונות. אההה הצילו!

העניין הוא שזה מביך ביותר. אנשים נורמלים אשכרה שומרים על הבית שלהם מסודר ואין להם בעיה נפשית לסדר ולנקות. רק אני מרגישה שהחיים קצרים מדי עבור זה.

כל הפוסט המרנין הזה מביא אותי למסקנה אחת שהיתה חוסכת לי הרבה מילים ולכם את שתי הדקות שהקדשתם לכל העסק (לשווא!): חייבת עוזרת.

איפה היינו ומה עשינו

שאלוהים יעזור לי, למה אני כזאת סתומה? את השנה הכי קריטית מבחינת חוויות פיספסתי ולא כתבתי כלום ועכשיו אני גם לא אזכור כלום. כזה הוא טבע המיכליקה: שוכחת. אולי כולם ככה? כמעט כולם?

אז הרי החדשות ועיקרן תחילה. בדרך נס התקבלתי לעבוד בספרייה במוסד האקדמי הקרוב לביתי. זה כיף גדול ואני מרוצה עד השמיים. בעצם כולם במשפחתי מרוצים במובן הכללי. בן השתלב יפה, עמליה נולדה ישראלית מהדקה הראשונה בה צרחה כשיצאה מהבטן, טלכה מבסוט גם הוא ורק לאור האומללה עדיין קשה והיא נורא מתגעגעת וגם אני מתגעגעת לבית הספר שלה על ההצגות המדהימות שהרימו שם כל שנה ששנות אור מבדילות בינן ובין הטקסים העילגים-לאומניים של בתי הספר היסודיים פה (לא מכלילה באופן גורף). לפעמים כשבא לי להעביר דחקות (כל הזמן בא לי להעביר דחקות. או לאכול) אני צוחקת על הטקסים שלהם וממציאה כל מיני טקסטים אידיוטים כמו “רבין היה ראש הממשלה של מדינת ישראל, עכשיו הוא מת והוא כבר לא ראש הממשלה של ישראל”. בחיי, התמונות ממסיבת הסיום הבית ספרית (כיתה ה’ היא הכיתה האחרונה ביסודי) מעכה לי את הלב.

כמו כן טיפחתי לי תקוות לטוס לבקר השנה, לשכשך באגמים, לאכול אוכל הודי, לעשות שופינג מטורף ולחדש את כרטיס הקורא בספרייה של אן ארבור (מה אתם צוחקים? אני שואלת ספרים דיגיטליים עם המנוי הנוכחי שלי) והתבדיתי. אנחנו לא טסים וזה מבאס לי את כל הצורה.

מצד שני, אני הולכת פה להופעות ומבטיחה לכם שהופעה אחת של הדג נחש שמה את הארקטיק מאנקיז בכיס הקטן. אין מה לעשות, פראובינציאלית בנשמה. מאלה שבלי שלמדינה הזאת יגיע כל הטוב הזה, עדיין מבסוטית אש. הו כן, ההופעה של הדג נחש. נסענו מטעם הספרייה לטיול בירושלים, בעיקר טיילנו בעיר העתיקה ואמרנו היוש לג’יי לנו. בחיי! הוא כל כך התרגש לפגוש אותי. אחרי שכל היום כיתתנו רגלינו ושוב שמתי פתק בכותל (והוא שוב עבד! איזה שוס עולמי) שבנו לחיפה הישר ליום הסטודנט של המוסד האקדמי הקרוב לביתי. גררתי את חברתי החדשה א’ (שהיא גם הקולגה המהממת והמצחיקה שלי) להופעות והתקרחנו כיאה וכנאה. כשחזרתי הביתה גיליתי שגם טלכה לא שם כי הוא שלך ליום הסטודנט. כן כן. אחר כך ר’ הראתה לי וידאו שלו קופץ באינפקטד משרום וגיליתי שהם היו שני מטר במורד הגבעה (חיפה) אוך, אם לא הייתי טוחנת את הסלולרי! טוב, גם ככה לא היתה קליטה.

וזה לא הסוף! ביום שלישי שעבר יצאנו לרקוד. הבעלים של העיר השניה (ז”ל) והסיטי הול (ז”ל) פתח עוד מועדון והוא מרים שם “ערבי ותיקים” האמת היא שחשבתי שערבי ותיקים זו סתם בדיחה על חשבוננו. נגיע לשם וכל האנשים ילבשו חולצות שחורות של להקות ויהיו ככה בגילי פחות או יותר. הלכנו לשם רק כדי לגלות ש א) כולם היו שם בני ארבעים ומשהו והמון בני חמישים. לא שיש בזה משהו רע, גם אני רוצה לרקוד בכזה גיל ובכל זאת, לא היו שם את האנרגיות של מקומות עם צעירים (ובמקומות עם צעירים מסתכלים עלי, הדודה הזקיינע שהגיעה לקרע עם מקל ההליכה), מה שכן היה שם זה… והנה הגענו ל ב’: מה כולם עושים בגיל 40? מתגרשים. זה פשוט היה מועדון פנויים פנויות וכנראה שהתחילו איתי ולא שמתי לב כי, אפעס, הייתי שתויה כהוגן. חברה שלי אמרה לי שאלה שבאו לרקוד איתנו לא עשו את זה כי המועדון היה צפוף. שזה נחמד. איך אמרה אמא של קוסטנזה? איי’מ סטיל אאוט ד’ר. זה היתרון הגדול שלי, כי אף פעם לא הייתי יפה, אבל אני מזדקנת לא רע. נה נה נה נה נה!

כמו כן אני רק מציינת את העובדה שאנחנו עדיין עוסקים במסעות כומתה ובערב שבועות הספקנו להיות אצל ההורים של טל ואצל דודה שלו, בשבועות עם חברים בקיבוץ, אחר כך יום במוזיאון המדע ואירוח של ההורים של שנינו. בסופ”ש נסענו לחברים בלהבות הבשן ובמלכיה, פלוס יום הולדת של אחיינית חמודה אחת, ביקור אצל ההורים שלי וסבתא שלי. היה יותר קשה לכתוב את זה מלחיות את זה, אבל הכי קשה היה לאכול כל כך הרבה. תשאלו את המכנסיים שלי.

אמא של פיונה

ערב ירד ואני מלאה במחשבות עגומות. זו סתם שטות להיות מלאה במחשבות עגומות אבל זה מה שיש.

לפעמים אנחנו עוברים לרגע על יד אנשים, או שאנשים עוברים על ידנו לרגע ויש איזו הרגשה סובייקטיבית לגמרי, לאחד הצדדים, שהעובר אורח שלידו – חיינו נקשרו בחייו, אפילו שזה לא נכון.

כשהגעתי לאן ארבור התחלתי לקרוא בלוג של בחורה מהממת. הכל היה אצלה מהמם: הבית המושלם שלה, האומנות המדהימה שהיא יצרה, פרק היד שלה עם צמידים מושלמים (שהיא הכינה, כמובן) ושני ילדים מתוקים שאחת מהן בדיוק בדיוק בגיל של אור והן ממש התאימו האחת לשניה, על פי התיאור בבלוג. לפני שנה וחצי אור באה אלי נרגשת וסיפרה שהושיבו אותה בשורה עם שתי ילדות מקסימות – אמה ופיונה. הן גם הפכו להיות שלישיה צמודה ואמה ופיונה הן באמת מקסימות. פיונה היא הבת של הבלוגרית ההיא. היא עברה לבית הספר של אור כי ההורים התגרשו. התחברתי עם האמא האמנית המהממת. ״את נראית טוב״ אמרתי לה. ״אני מרגישה חרא״ היא ענתה.

בינתיים הבן שלה נכנס לכלא כי בעיר המחורבנת שלנו (שבה התגוררנו עד לפני כמה חודשים) מכניסים ילדים לכלא על ציור של גרפיטי. פלוס קנס להורים. עכשיו לפני איזה חודש האמא כותבת בפייסבוק שגילו לה סרטן השד. שיט שיט שיט. מה זה צריך להיות? זה כל כך לא הוגן שבא לי לתת אגרוף לעולם הזה.

אני לא יודעת למה אני בכלל נכנסת לסחרור מהקטע הזה. אני כל כך אוהבת את פיונה. היא כל כך טובה ונדיבה וחכמה וחברה טובה ומוכשרת (אני מדברת על בת ה 11) וכל כך קשה לה עם הכל ועכשיו כדי להוסיף על הכל: אמא חולה. אוף. אגרוף לעולם הזה.

 

סלט פסטה בסגנון אסייתי

שלג בנובמבר זה מקסים. להתעורר ולראות את הפתיתים המנצנצים האלה נופלים ברכות על הקרקע ולשמוע את צהלות הילדים. לתכנן מתי ניח את המזחלות לפארק הסמוך ומתי נצא לסקי. אבל השנה החורף באן ארבור ארוך וקשה, מלא , בימים של מינוס עשרים מעלות ומטה וכבר ירדו למעלה משני מטרים של שלג במצטבר, במרץ בכלל נמאס מכל העסק הזה ועדיין מינוס שש עשרה מעלות כרגע.  כל כך שמחה שאני לא שם החורף., יסלחו לי כולם. החורפים היו קשים אבל לא יודעת איך הייתי שורדת את החורף הזה.

כמובן שיש למה להתגעגע ואחד מהדברים הקטנים והמטופשים הוא סלט הפסטה של ספרואו מרקט. ברגע שטעמתי אותוהתאהבתי. למעשה אור קוראת עכשיו סדרת ספרים על ילדה שיודעת להכין מאכלים קסומים שכל מי שטועם אותם מכושף מיד. אז כנראה שזה אחד המתכונים. גיגלתי בבית את הרכיבים וגיליתי את המתכון ועכשיו הגיע הזמן שאתם תהנו. הוא גם מתכון סבלני במיוחד כך שהצמחונים יכולים להחליף עוף בטופו ולהוסיף ירקות מוקפצים (גזר, פלפלים, אדממה, זוקיני – יש לי הרגשה שהכל הולך) שונאי הכוסברה יכולים פשוט להשמיט אותה מהמתכון , רק אל תתעסקועם חומרי הרוטב, הם מושלמים כפי שהם.

pasta

סלט פסטה ועוף בסגנון אסייתי

רבע כוס סומסום

 חבילת פסטה

עוף צלוי – חצי קילו (צליתי בתנור חזה עוף בסויה, מירין ושמן סומסום)

שלוק של שמן נייטרלי (קנולה?)

שליש כוס רוטב סויה

שליש כוס חומץ אורז

כפית שמן סומסום

שלוש כפיות סוכר

חצי כפית תבלין ג’ינג’ר

רבע כפית פלפל שחור גרוס

שליש כוס כוסברה קצוצה

שליש כוס בצל ירוק קצוץ

הכנה:

מבשלים את הפסטה על פי ההוראות

קולים את הסומסום במחבת

(צולים את העוף חצי שעה בתנור (הכנתי לו מעטפה מנייר אפיה שיקבל את טעמי הרוטב ולא יתייבש)

 שמים את כל חומרי הרוטב בצנצנת ומנערים היטב (סויה, חומץ אורז, , ג’ינג’ר, שמן רגיל, שמן סומסום, סוכר, פלפל שחור)

מרכיבים – פסטה מסוננת בקערה, חותכים את העוף לחתיכות בגודל ביס ומוסיפים לקערה, סומסום קלוי, רוטב ועשבי .תיבול לקערה

בתיאבון!

חרטה

לפני שנים רבות בארץ קרובה קרובה, בעיר ממש ממש קרובה, החלטתי ללמוד באוניברסיטת העיר הקרובה ממש. נכנסתי אל המוסד הגדול והמהולל כשאני רועדת כעלה נידף מה שהוביל ישר לסימון שלי כמטרה קלה ללעג. היו אלה שימשון ויובב שירדו עלי השכם וערב. פניתי אל הבחורה העוד פחות חברתית ממני ונהינו חברות, מה שגרם לשמשון ויובב בכלל להתפרע עלינו.

יום אחד ניגשתי לשמשון ואמרתי לו: “שמשון, אני הולכת לשבת על ידך עד שתאהב אותי” כן, במילים אלה. לא אהבה רומנטית כמובן כי כידוע לכם יש טלכה אחד בלבבי, אלא הכרה במגניבותי הנחבאת אל הכלים. ובכן, מאותו היום ישבתי על יד שמשון ויובב והם גילו לי שיש לבחורה הלא חברותית הרגל מגונה של (מזהירה מראש את רכות הלב לא לקרוא הלאה, או לקרוא אבל להיות מוכנות להגעל כהוגן) לאכול את הקוזייפקות/בוגרס/נזלת יבשה של עצמה כל פעם שהיא חושבת שלא מסתכלים עליה.

זה היה שיעור שקט ב”הדג המלוח בראי הזמנים” ואני ישבתי שתי שורות מהלא חברותית. שמשון מרפק אותי בצד אחד ויובב בשני והצביעו על הלא חברותית. לא יכולתי להתאפק ופרצתי בצחוק גדול ועל כן גם זכיתי לראשונה בחיי להיות מועפת אחר כבוד מהכיתה.

אחרי זה הלא חברותית חדלה מלהגיע לאוניברסיטה. שנים שהיו לי נקיפות מצפון על כך שנטשתי אותה לטובת שמשון ויובב ונגררתי לתעלולים שלהם כאחרונת הפינוקיו.

לפני כמה זמן מישהי עם שם דומה כתבה כתבה ממש מגניבה בביטאון האומנות של העיר הקרובה, לא מצאתי אותה באינטרנט אבל פתאום גיליתי שיש לה אתר חמוד על חיי לילה (ויום) בעירינו הנידחת. ישר כתבתי לה תודה ושאני אוהבת את הבלוג שלה ודקה אחרי ששלחתי את האימייל, טרחתי לברר מי עומדת מאחורי השם ההוא. זאת היתה לועסת הקוזיקים. כשהיא שלחה לי מייל תודה בחזרה כבר לא עניתי וגם ישר חסמתי אותה בפייס שלא תראה את הפרצוף שלי בחיפוש אחר שמי. אני יודעת, נורא בוגר מצידי. אבל הנה לכם אחת החרטות של חיי. איך הלבנתי את פניה ברבים ועכשיו זה כבר בכלל בכלל לא נעים.

דברים שלא ידעתם עלי

איך זה שכל הימים נגמרים כשאני עייפה וחסרת סבלנות ואני בכלל עדיין לא עובדת! מה יהיה אז?
היי, לא כתבתי המון וזה לא מפני שלא היה לי מה לכתוב, אלא מפני שאני לא רוצה להיות מהבלוגים האלה שמדברים על אותם הדברים. כן, על אף שלפני שלושה ימים חגגנו חצי שנה לחזרה לארץ, זה עדיין מעסיק אותי. אני עדיין חדשה. בא לי לנער מעצמי את החדשוּת הזאת ולא ממש מצליחה. עדיין צריכה לזכור לא לחייך לכל עובר ושב (זעפני. ישראלים, חייכו מעט) כי זה מוזר מאוד. צריכה לזכור לעמוד צמוד צמוד לזה שלפני בתור אחרת מישהו ישתחל ברווח של הכמה סנטימטרים שאני נותנת כדי שכולם ינשמו בכיף. אפילו הטיפים זה עיניין שאני צריכה להתרגל אליו.
אגב טיפים: ישבתי היום עם פיוסינה בבית קפה וכשהתינוקת המתוקה שלה התעוררה, פיוסינה שלפה בננה ואז ביקשה מהמלצרית צלחת. הצלחת הגיעה ופיוסינה מעכה עליה את הבננה. אחר כך היא קראה פעם נוספת למלצרית וביקשה טחינה גולמית. המלצרית הביאה. וכשהבננה היתה מעורבבת עם הטחינה, פיוסינה הזמינה גם פיסת לימון, לערבב עם כל זה.
אתם מסתקרנים כמה טיפ השארנו?
בבית הקפה ישבנו ופיטפטנו המון. מצד אחד, אם היו משדרים אותנו בשידור חי, היינו עושות רייטינג מטורף. מצד שני, לא היו נשארים לנו חברים ומשפחה. מה שמזכיר לי ששרון מהבלוג המהמם זוויות http://avronsharon.wordpress.com/
העבירה לי משימת בלוגריות בה אני צריכה לספר דברים שלא ידעתם עלי. אז הנה לכם: למרות הלוק החנוני שלי, יש לי פה של מלח שיכור. אבל את זה תגלו רק אם ארגיש סופר בנוח איתכם. בדרך כלל אני מנומסת יותר מדי. יש עוד דברים שאתם לא יודעים עלי, אבל אם אכתוב אותם פה, לא יהיו לי חברים, משפחה, או עבודה. אז חראם. חייה הסודיים של המיכליקה.
מקופלת המהממת http://mekoopelet1.blogspot.co.il/
שאלה אותי איך ניתן לגור בדירה כל כך קטנה (נכנסתי לבלוג שלה בשביל הלינק ושוב התבאסתי על זה שהיא מצחיקה ומוכשרת). ובכן, עברנו בינתיים לדירה מעט יותר גדולה.יש שלושה חדרי שינה ולכן עמליה ישנה בחדר נפרד רק מפני שהיא חזרה בלופ על הסיפור: ״אתם יודעים מה קרה בדיסנילנד? הדלת נפתחה ואנחנו ניכנסנו, הארון דיבר איתנו, אור היתה הנסיך והיא רקדה עם בל״ ככה, חמש שש פעמים בכל לילה.
אז אור ובן ישנים באותו החדר, לרוב הם מרוצים. לפעמים מציקים אחד לשני. לפעמים מפליצים והשניה נגעלת. אבל ככה זה כשישנים ביחד. לא?
הנה עמליה במיטה עכשיו, ״שרה״ ביחד עם הדיסק ענן על מקל. יותר נכון צועקת את המילים כי היא לא יודעת לשיר, לא משנה מה. יאללה, לכו לישון כבר, נגמרה לי הסבלנות.